לכאורה הכל בסדר.
יש לי בית, יש לי משפחה, יש לי עסק משלי, הכל באמת בסדר.
ועדיין משהו חסר. משהו במהות שלי. בהוויה ובקיום שלי כאן. מה התכלית שלי?
אם אני לא מסוגלת לענות על שאלה פשוטה כמו מה הייתי רוצה…. אז זה כבר ממש לא בסדר.
בגיל 41 אני מתחילה להבין את החיים. אני מבינה שלהתבגר זה לקחת אחריות . זה לעשות בחירות לא פשוטות זה לדעת מה עיקר ומה טפל.
זה לעשות סדר עדיפויות חדש.
ישבתי עם אחותי לשיחת תובנות חשובה. משהו מעיק עלי ואני לא יודעת להסביר מה. משהו לא נותן לי שקט ושלווה.
אני מרגישה שאני במרדף אחרי האושר.
אחותי הסבירה לי שאני מחפשת בחוץ מה שבעצם נמצא כבר בפנים.
אני מוצאת את עצמי מתכסה לאט לאט בקעקועים, נזם, קניות, כל מה שנראה לי שיכול להרגיע את המקום הלא שקט הזה.
חיה מאירוע לאירוע .
כמה קשה לי לחיות בכאן ועכשיו . פשוט להינות ממה שיש. להינות מהרגע.
"אף פעם לא ראיתי אותך עם שמחת חיים" אחותי אומרת לי…. "תמיד את נראית כבויה, הכל אצלך איטי וחסר חשק".
כמה נכון. כמה היא צודקת…
השיגרה הזו יכולה לחנוק אותנו. אם לא נלמד להכניס שוברי שיגרה לתוך מסלול חיינו.
בשבילי זה עוד קעקוע, זה להרשם למכון כושר, זה לקבוע עם חברים, ללכת להופעה או לסרט…
אבל כשזה נגמר אני חושבת לעצמי מה המטרה הבאה שלי…
ואם אין משהו באופק להתכונן אליו אני שוקעת בדכאון…
הנה גל צונאמי של שיגרה אפורה מכסה אותי עכשיו …
כל בוקר לקום לאותו יום שלא נגמר. כמו מירוץ שאין לו סוף.
אני מסוג האנשים שלא יודעים להינות מהדרך. רק מהמטרה.
נכון, זה סוג של דכאון. שום דבר לא ממש מצליח להלהיב אותי. הכל נראה אפרורי ומשעמם.
איך אני יוצאת מהלופ הזה.
זהו. רק אומרת…..