זו אני:
שתי ידיים שמאליות ברמה שנהגתי לצחוק על עצמי (אני חזקה בזה) שרק במחשב אני יודעת לעשות קו ישר.
קשב וריכוז עם מנגנוני פיצוי שזיהיתי רק כששנים מילדי אובחנו. זיהיתי את הדחיינות, את חוסר היכולת לעבור מדבר לדבר בזריזות, את ההתפזרות למיליון כיוונים ו…היה עוד משהו להגיד על זה אבל שכחתי.
פרפקציוניזם שזה כאילו דבר טוב, אבל לא. ממש לא. פרפקציוניזם עוצר, מתסכל, מבטל 90% מהעשייה בטענה שזה לא מושלם. אבל הי, לפחות זו אחת המחלות היותר נפוצות בתחום שלי.
עוד?
אני גם תתרנית, 80% מהזמן, take a minute. חוש הריח, חוש הטעם, קונדיטורית, תתרנית.
ואיך אפשר בלי ידידי משכבר הימים: פחד וחרדה, אלה שישנים לידי, ביני לבין החצי ומזכירים לי כל הזמן שאני בעצם לא באמת, שאוטוטו מישהו יסתכל טוב מקרוב ויבין שאני לא.
לא באמת מוכשרת,
לא באמת חכמה,
לא באמת עושה קינוחים ברמה,
לא.
אז איך בכל זאת משהי כמוני קמה בבוקר ואומרת "זה מה יש ועם זה אנצח"? אנצח את החששות, את הסטטיסטיקה, את המקצוע הזה ששובר אנשים מוכשרים על ימין ועל שמאל, את הישראליות שבכלל מעדיפה שמרים ועלים, אנצח את הגמד הקטן שמזמם לי ליד האוזן את המועקה של אבטיפוס.
איך מישהי כמוני, שנזכרה להתחיל קריירה שניה (שלישית אם סופרים את היותי אמא במשרה מלאה) רק בגיל ארבעים פלוס פלוס, קמה כל יום מסתכלת לעצמה בעיניים ואומרת "זה. מה. יש. ועם זה. אנצח" (וגם OMG אני לא מאמינה כמה קמטים נולדו לי בלילה)
איך?
אולי כי השנייה הזאת שחלבון ביצה שנראה כמו נזלת (סליחה, באמת) וסוכר הופכים פתאום בגלל בועות האוויר שנדחסו בניהם לקצף מלכותי, לבנבן וצחור, השנייה הזאת היא עדיין קסם עבורי והשלב הזה, אחרי ששמנת חמה נמזגת לשוקולד ואחרי שאני מסובבת מעט את הכלי בידי, כמו כורה זהב שמצפה לנצנוץ, השלב הזה בו שני החומרים מתאחדים לנוזל אחד, שוקולדי, מבריק, הוא סוג של אלכימיה קסומה.
ואולי כי יש בי עוד את הפרפקציוניסטית המטורפת שהוגה את הביס המושלם וכל פעם שאני מתקרבת אליו, כל פעם שנדמה לי שפיצחתי אותו, יש בי רגע אחד של רוגע וסיפוק עד שנולדת בי כמיהה לטעם נוסף, מיוחד יותר, מרגש יותר, הרמוני אבל עם בעיטה קטנה בסוף וכמו סיזיפוס אני מתחילה שוב לגלגל את הסלע במעלה ההר.
יש משהו במעשה היצירה שמצליח איכשהוא להוציא ממני את כל מה שאני: את היצירתיות, את הראש הלוגי שמחשב כמויות, נפחים ואחוזי קקאו, את האסטטיות, את הסקרנות והחקרנות, את התשוקה ללמוד עוד ועוד ועוד. יש שם משהו שגורם לי להרגיש שהכל אפשרי. והכל אפשרי. FOLLOW YOUR DREAM, your passion will light the way
צילום: הדס אלדר
פעם מזמן, שלחתי חברה עם המלצה לפריז: מה שלא תעשו, אל תחזרו בלי לטעום את המקרונים של פייר הרמה. גילוי נאות: אני לא אוהבת מקרונים. גם היא לא. אבל זה פייר הרמה וגם מישהי שלא אוהבת מקרונים עושה סיבוב שני בחנות ומחסלת. וזה מה שאני רואה בכל פעם שאני יוצרת: שלא משנה שמתוק לא עושה לך את זה או שמתוק הכי עושה לך את זה, לא משנה אם בכלל נשבעת בשוקולד חלב ואני הגשתי שוקולד מריר, לא משנה אם פיסטוק לא בא לך טוב, או שהחלומות שלך מלאים בפאי לימון.
זה לא מה שהכרת, לא מה שטעמת, לא מה שחשבת: זו אני, חיה את התשוקות, מוזגת, מקפלת ומזלפת אותן לכמה ביסים של עונג.
אני יוצאת עכשיו למסע של שמונה שבועות, לגלות בי עוד יכולות, לפרוס כנפיים ולהמריא, השמיים הם הגבול ואני בתנועה.
