זקנה זה נורא.
כמובן לא הקשישים הפעילים.
אלה.. מברכת. שיחיו עד 120 ולנצח.
אבל כשהזקנה היא בלי כבוד, בסבל, זה נורא.
הלב שלי נשבר.
החמלה צומחת.
כאילו מישהו נטע והשקה את זה בי.
מאיפה הכוחות?
מהאין ברירה.
בית חולים.
מגיע מגש האוכל.
לא אכלתי מאז אתמול בבוקר אחרי האימון.
אין תיאבון.
אין חשק.
טייסת אוטומטית.
ההפרעה משתוללת.
אבל לא מסוגלת לאכול.
ויודעת שהבולמוס/ים אורב/ים לי..
אבל מקווה שלא.
לקחתי קפה לדרך.
לא הצלחתי לשתות אותו.
אבל מקווה שמעט החלב בו יחזיק אותי.
אסור לי להתעלף.
העמסתי בתיק חטיפי חלבון.
לעת צרה.
מסתכלת על המגש.
נושמת.
חותכת את האוכל ומאכילה.
בא לי להקיא.
אבל מחזיקה חזק.
צריך לעזור.
צריך להאכיל.
אף אחד לא יודע.
אף אחד לא יודע כמה האוכל הפך לסיוט עבורי.
כשאוכלת – האשמה.
כשלא אוכלת – לא מסוגלת להתעסק בזה עבור אחרים. אבל חייבת.
עוד קילו ירד מאתמול.
הג'ינס שוב עולה.
כבר הוצאתי מהארון את אחד הגדולים יותר מתקופה אחרת… והיום חזרתי לקודם.
הוא גם ג'ינס ביניים.
כבר הייתי במידה קטנה יותר גם.
עצמות הבריח חזרו אלי.
הפנים כבר לא נפוחות ועגולות מנפיחות.
מחר יהיה שבוע מאז הבולמוס האחרון.
שבוע מהמעבר החד לקצה השני של ההפרעה.
7.6 ק"ג ירדתי בחמישה ימים.
הרוב נוזלים.
אולי הכל.
ועדיין יש עוד להוריד.
עליתי כמעט 12 בגל הבולמוסים האחרון.
סיוט.
סיוט.
עכשיו לא מסוגלת לאכול.
אבל יודעת שאצטרך.
משהו.
כדי לשרוד את תקופת בית החולים.
קשה לי.
מפורקת.
כואב לי כל כך.
מה התכלית בחיים בלי חיים?
בזקנה לא מכבדת?
אובדן חי.
מתמשך.
כמו לחתוך את הבשר החי מילימטר אחרי מילימטר.
נושמת עמוק.
עכשיו צריכה להיות חזקה בשביל מישהו אחר.
רק מפחדת פחד מוות מהיום שאחרי.
מהנפילה.
מההתפכחות.
מהרגע בו הגל הזה יעבור.
ואז תתחיל ההתמודדות האמיתית.
נפילת מתח.
הלוואי ואצליח לא להיכנס לעוד גל בולמוסים.
הלוואי.
#זקנה
#חמלה
#כאב
#הפרעת_אכילה
#בולמוס
#הרעבה
#צום