"הרומנים הנפוליטניים" של אלנה פרנטה
בזמנו קראתי את "ימי הנטישה" ואת "החברה הגאונה שלי" של אלנה פרנטה. לא התרשמתי במיוחד, ולא היה לי ענין לקרוא את ספריה האחרים. יתר על כן, העלילה לא ממש נחרטה בתודעתי, ולא זכרתי הרבה.
אז גם לא ידעתי ש-"החברה" היא רק חלק ראשון מתוך סידרה של ארבעה חלקים, המקיפים את חייהן של שתי החברות, ילדותן בנאפולי הנחשלת והפרועה, ועד לבגרותן, במקביל לשינויים שעוברת החברה .
עתה, לאחר שקראתי את הסידרה כולה, אני מבינה יותר את ההצלחה המטאורית של ספריה.
מבחינתי, מה שכבש אותי בסיפור העלילה, הוא האהבה לנינו, בן שכונתה, התלמיד המבריק ויפה התואר..
האהבה הזו החזירה אותי לחווית נעורים נשכחת. אהבה נכזבת לתלמיד שלמד איתי בקונסרבטוריון, מבוגר ממני בשנתיים, שהפליא לנגן בכינור.
במקביל הוא הוזמן להשתתף במחנות לנוער שוחר מדע במכון וייצמן.
לא היה לו ענין בי. אבל די היה לי במחשבה שאראה אותו…
כאשר סיימתי את לימודי במוסד, מה שקרע את ליבי יותר מכל הוא שיותר לא יהיה לי כל קשר איתו, כפי שאכן קרה. הוא פנה ללימודי רפואה.
חלפו הרבה שנים.
יום אחד עברתי ברחוב, וראיתי כותרת בעיתון שהתייחסה לבית החולים אותו הוא ניהל. הצצתי לראות אם הוא מוזבר בכתבה. התברר ששבועיים לפני כן הוא מת מדום לב.
התמונה שנלוותה לכתבה הרסה את הזכרונות שלי.
הנעורים הם מסך עשן.
עם השנים מתגלה המהות האמיתית, והיא לא היתה משובבת, כפי שגילו גם כמה ממטופליו.
ובכל זאת, מעולם לא חוויתי התרגשות כזו שוב. שנות ה-20 היו נפילה בחבטה.
—
אלנה פרנטה סיפרה שהיא כתבה "חודשים על גבי חודשים" את הסידרה הוז.
זה לא הרבה.
הייתי צריכה לחיות כמה פעמים כדי לכתוב סידרה כזו, שהיא מלאכת מחשבת.