בבקרים שבהם אני לוקחת את הילדים לבית הספר ולגן, לבת שלי יש ריטואל קבוע; היא נכנסת לאקסטזה כשהיא רואה גוש חרא על המדרכה.
לצערי הרב יש הרבה מאוד מזה בשכונה שלנו, והליכה של עשר דקות אורכת ארבעים.
היא צועדת לה בהליכת הפינגווין שלה. אוחזת את ידי בחוזקה. עד שהיא נתקלת בגוש. או אז, מתחיל דיאלוג מתוחכם וקבוע (באופן יחסי לפטפטנית בת שנתיים).
היא: "אמא, קקי"
אני: "נכון, זה קקי. בואי נמשיך"
היא: "אמא, קקי, קקי"
אני: "כן שקי, זה קקי. בואי"
היא: "קקי, קקי, קקי, קקי….."
אני: "איכסה זה מגעיל, בואי"
היא: "איסה. איסה. איסה. קקיייי"
עד שאני לא מרימה אותה על הידיים (חרף התנגדותה הנחרצת), ומנתקת אותה מהממצא המסעיר, היא לא משה מהגוש. כעבור דקה המחשבה שלה מוסתת לכיוון אחר, והיא שוב הולכת בעצמה.
ואז היא מגלה גוש חרא נוסף.
היא רוכנת מעליו, שתוכל לראות אותו מקרוב ופוצחת במונולוג שנון, בהתאם לניסיון החיים שלה.
היא: "אמא קקי, אוי קישטה…."
אני מרימה אותה ומנתקת אותה בכוח.
כך אנחנו מזגזגות לנו מגוש לגוש, מכל צורה, צבע וריח. עם זבובים או בלעדיהם. היא לא בררנית, ולא באמת נגעלת כשהיא מכריזה: "פויה"
פעם אחת החלטתי לתת לה להתלהב עד שהיא תשתעמם בעצמה. בזמן הזה יכולתי להכין צ'ולנט, להתנתק מהוט, למצוא מפת אוצר ועדיין הייתי צריכה לגרור אותה משם בועטת וצועקת.
למען ההגינות, אספר שאני לא ממהרת לשום מקום, אבל ההערצה הבלתי נלאית שלה לקקי של כלבים וחתולים ממש לא מדברת אלי.
מה גם, שלא צריך ללכת עם הראש באדמה, יש מספיק חרא בחיים.
