מדשדשת לתוך ההווה. העיניים עוד עצומות אבל אני כבר עירנית, בלי להסתכל בשעון אני יודעת שסביב 5 בבוקר עכשיו, בלי לפקוח עיניים אני יודעת שעוד חושך סביבי.
לעזוב את הגוף החמים שחולק איתי את המיטה, שימשיך לישון עוד כמה שעות, לקום, להתעטף בחלוק, לדשדש למטבח, קפה.
להדליק אורות קטנים בבית. אני בונה את התפאורה לבוקר שלי, כאילו כל הפעמים שאספתי ורכשתי גופי תאורה אווירתיים, הכינו אותי להרגל החדש הזה שלי.
כמו להכין קבלת פנים לבוקר שעולה ומתעורר ואני יחד איתו.
קפה, שקט וציוצי ציפורים.
ככה נראים החיים שלי בחודשים האחרונים. אח"כ יהיה סיבוב עם זאייצ'יק ואז סאשן של יוגה, או פילאטיס מול המסך בסלון.
מועדון ה5 בבוקר, נעים להכיר, לפעמים זה גם 6, אני לא מתקטננת.
זה זמן טוב לחשוב, לתכנן את היום, להזכר בדברים חשובים, לתזכר את עצמי, להרוויח זמן בלי נייד ביד, בלי לפטופ, רק מחשבות ונשימות של בוקר.
כן, הרבה ירוק בעיניים. הידעת שירוק הוא צבע מרגיע?
עציצים. הרבה עציצים. אני לא יודעת שובע.
בשנים האחרונות אני לא קונה הרבה, כמעט לא קונה חפצים, בגדים, כמעט ולא. עציצים כן והרבה.
אני גם לומדת: את השמות שלהם, מה הם אוהבים, מאיפה הגיעו לכאן, איך מייחרים אותם ואיך לעשות אותם שמחים.
כל מיני דברים כמו מד לחות, תערובות שתילה, דשנים ומפת משתלות ארצית שמכוונת את הטיולים שלי בארץ, או כמו שאני אומרת לבנזוג: אמרת שנוסעים למזכרת בתיה, רגע, תן לי לבדוק אם יש משתלה מענינת בסביבה.
הבוקר הוא גם זמן נפלא לתת לצמחים תשומת לב.
אמן שכל הדירות שלי בחיים יפנו למזרח, כמו זו של עכשיו. הבוקר עולה ושוטף את הסלון, על שלל עציציו בשמש חמימה. גם בחורף.
הבית הוא המקום המוגן שלי, איפה שאני מרכזת את הנשמה שלי. מקיפה את עצמי בחפצים יפים, בפריטים שאספתי במשך שנים מכל העולם. העיקר שיהיה מסודר ונקי,
בלאגן מלחיץ אותי. לא ברמות של הפרעה, אבל סדר עושה לי וויש נעים בלב.
עד שיעלו עלינו דחפורי התמ"א, אנחנו כאן.
אנחנו זה גם זאייצ'יק.
תמיד הייתי קאט ליידי, 18 שנה חלקתי את הספייס שלי עם זוג חתולים ולפני זה גם בבית הורי. אבל לא עוד. תם עידן הורסי הספות.
יום אחד הוא הונחת אצלי, ע"י חברה שהיא אחות, שהיא נשמה והיא אש ומים בשבילי והיא המזל שלי.
והיא ידעה בדיוק מה אני צריכה. מרוב שפיטפטתי את עצמי לדעת, לא ידעתי לממש.
היא ידעה איך לעזור והביאה לי את זאייציק ומאז, כבר כמעט שנתיים, אני מגלה כל מה שמעולם לא רציתי לדעת על אמהות.
בחרתי לא להביא ילדים לעולם.
אין לי את זה, את החשק הזה. אני אוהבת ילדים, אני נהנית לחוות אותם במנות קטנות ומדודות.
אין לי את הרצון הזה, שתגדיר אותי האמהות.
שנים רבות חיפשתי מה כן יגדיר אותי, עד אז לא הרגשתי שלמה, גם לא בתוך הזוגיות הכי מצמחת ומגדלת ומפרגנת שיש. גם לא בתוך קריירה שהיתה די בסדר ופרנסה לא רעה.
ואז קרה דבר, הקריירה הישנה נזנחה לבלי שוב ואני יצאתי להיות שוליה, ממש כמו בסרט של דיסני – שולית הקוסם, או שולית הרפד במקרה שלי. זו שמטאטאת את הרצפה בסוף היום.
חמושה בהרבה נחישות ותשוקה, עם רוח גבית מהבנזוג שנשאר לפרנס, הלכתי להגשים חלום, להיות רפדית.
נראה לי שאפילו לא חשבתי אז שזו תהיה הקריירה החדשה שלי… פשוט רציתי לתת לעצמי מתנה ולהתעסק במשך שנה במה שבא לי, במה שאני אוהבת:
רהיטים ישנים, בדים, עבודת יד, עיצוב, תפירה, אנשים.
ואז גיליתי שזה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי וכולי הייתי פצועה ודואבת.
וגיליתי גם שאני מתה על זה וקשה זה טעים לי.
ואני, שהייתי השכירה מהגיהנום: מבריזה, לא לויאלית, לא משקיעה, מעמידה פנים, מחפפת ומעגלת פינות, כעצמאית אני ישות אחרת, אדם שמעולם לא הכרתי בהקשר הזה: ממושמעת, משקיענית, פרפקציוניסטית, מתה על הלקוחות שלי ועל העבודה שלי.
גיליתי שתפור עלי להיות עצמאית.
עברתי גם גירושין מטלטלים בדרך והחיים, את יודעת, לא פשוטים.
מעולם לא הייתי חזקה יותר.
חזקה כי מצאתי את מה שיגדיר אותי, מצאתי את המקום שלי, בו אני יכולה להיות אני בצורה האותנטית ביותר, בממלכה שלי שבה אני ה_בוסית, אני האורים והתומים, אני הבר-סמכא.
יש לי טייטל, יש לי הגדרה, יש לי מקום ויש לי מהות ושליחות ויש לי בשביל מה לקום כל בוקר. מוקדם
מוזמנות להכיר אותי עוד באתר שלי ובפייסבוק