האם כבר קרה לכם שהפחתתם בערך של עצמכם? האם עשיתם לעצמכם אינפלציה? האם קרה שידעתם שאתם מאוד טובים במשהו אבל בכל זאת לא הלכתם עם זה עד הסוף בגלל שחשבתם שאולי אתם לא טובים מספיק אחרי הכל? או כי יש לכם עוד דברים לעשות לפני שאתם מתפנים לדבר הספציפי הזה? או מכיוון שאולי כיוונתם נמוך מידי והתוצאות היו בהתאם?
בשיעור החמישי של "קרש קפיצה לחיים" דיברנו על כך שלפעמים אנחנו מפחיתים מהערך של עצמנו, כשבעצם אנו יכולים לעשות הרבה יותר. אם לא נשים לפנינו יעד מאתגר, לא נתאמץ להשיג אותו. כשמכוונים גבוה, מתאמצים יותר. לפחות קצת יותר. למשל, בתור התחלה, נסו לקבוע לעצמכם יעד, כמה פעמים תוכלו לקפוץ על רגל אחת במשך 15 שניות? 10 פעמים? 20 פעמים? 30? 40? אם תנסו לעשות זאת, סביר להניח שאלו מביניכם שהציבו לעצמם רף גבוה יותר, באמת יצליחו לקפוץ יותר פעמים (לא כולל את אלה שיש להם בעיות רפואיות למיניהן שלא מאפשרות להם לקפוץ על רגל אחת. והכוונה היא לא לעצלנות). בפעם השניה שתעשו זאת, תוכלו להציב לעצמכם רף אפילו יותר גבוה. גם אם אתם פדלאות, סביר להניח שתשפרו את היכולות שלכם. ככה זה כמעט בכל דבר בחיים, מי שמציב לעצמו רף גבוה יותר, יתאמץ יותר וכך גם ישיג יותר.
לפעמים הדימוי העצמי שלנו משפיע על החשיבה שלנו למה אנחנו מסוגלים. אני לא קוראת עכשיו לכולם ללכת לפסיכולוג, אבל אני חושבת שכן כדאי לשבת עם עצמנו (אפשר גם עם איזו כוס קפה) ולחשוב במה בעצם אנחנו טובים? במה אנו מתמצאים? לחשוב במה כן ולא במה לא. אני למשל מאוד טובה בלהכין לזניה ולהקשיב לחברות במצוקה או סתם בבאסה. לפעמים זה הולך טוב עם הלזניה כי זה מנחם.. אני לא טובה באוריינטציה כיוונית, פשוט כי אין לי את זה, אבל אני לא מתעמקת בזה. בשביל מה נברא הוויז? נראה לי שבמיוחד בשבילי.