בתחילת הליך הגירושין ראיתי מול עיניי רק את טובת 3 ילדיי.
חיפוש דירה מסגרות לימודים, מעבר למקום עבודה והמחשבה להיות נגישה וקרובה לילדים על כל מקרה שלא יקרה.
זהו רגע שהפחד משתק החרדה מקפיאה.
חיים שלמים יכולים לעבור ליד בכמעט, אולי או בסדר…
פחד בהיפוך אותיות הוא דחף.
דחף שאמור לדחוף אותנו לשינוי מבורך.
היום אני יודעת שזה היה בזכות האמונה.
האמונה בעצמי, האמונה בבורא, האמונה בבריאה.
ללמוד לסמוך גם אם את לא רואה בעיניים.
עמוק עמוק בפנים ידעתי ששומרים עלי.
לגדל את שלושת הילדים להביט לכל אחד בעיניים להדריך, ללמד, לחבק ולדעת להיות בזמן הנכון בשבילם.
התמודדות שאינה פשוטה עם ערך לחיים.
במבט לאחור אני יודעת שעשיתי זאת, זה לא מקום לציונים או לתאר
כמה טוב או פחות טוב.
הצעדים נעשו בתוך המציאות שאליה נקלעתי,
ההתמודדויות שלעיתים חוויתי חולשה וחסרת אונים אך למדתי תוך כדיי לחייך והיה קיים בי הרצון לחצות עוד גשר ולעלות עוד מדרגה.
האמונה שהכל בסדר.
במבט לאחור הכלים, הערכים, החוויות, הידע, הרעש והשקט הובילו כל אחד ואחת לכאן ועכשיו.
מציאות של חיי, התמודדות של חיי, להסתכל לפחד להתחזק ולפרוץ קדימה.
להשתמש בידע עתיק ולתעל אותו למקום חיובי מתוך רצון לנתינה לעזרה.
לפרוש ידיים ולהגיד –
** כן!
** גם את יכולה!
** את לא לבד!
* אם את בצומת, בשלב קבלת ההחלטות,
ברצון לעשות את השינוי.
את מצפה שמישהו יושיט לקראתך את היד,
לשחרר את ההיאחזות מהקבעון הרגשי/פיזי.
זה העת שלך לריפוי לשינוי לפרוח לצמוח – כי רק את מחליטה!
