הבגידה שלו שברה לי את הלב

הוא היה שבור.

הרגיש שהציפיות שלי ממנו גבוהות מדי. שאני לא מקשיבה, לא דואגת לו, לא רואה אותו באמת. משנה לשנה הרגשתי שהוא רק מאכזב אותי, שהוא לא ראוי לי, שהוא לא מספיק טוב. רק כששבר את הכלים, שהחליט שזהו – יותר הוא לא יכול! רק אז הבנתי כמה טעיתי.

הגוף שלי, שבמשך 30 שנה עמד בציפיות ובאתגרים שדרשתי ממנו, החליט שזו – יותר הוא לא יכול. לפני 5 שנים הכל התחיל. לאט לאט התחילו להתפשט בגופי כאבים חזקים ובלתי מוסברים שמנעו ממני את היכולת לבצע פעולות פשוטות. הכל כאב. הכל. הגוף הכריז מלחמה. פיברומיאלגיה.

החלטתי להשיב מלחמה, כי הרי אני לא מאלו שמוותרים. במשך שנתיים ארוכות נלחמתי בכל כוחי, עוברת מטיפול לטיפול, מתרופה לתרופה – מסרבת לקבל את האבחנה, מסרבת להכיל את השינוי. ככל שדרשתי מהגוף להמשיך ולתפקד, ככל שציפיתי ממנו לחזור לקדמותו – כך הלך המצב והתדרדר.

(צילום פרטי)

נלחמתי עד שנשברתי, עד שנגמרו לי הכוחות. הבנתי שהוא חזק ממני ושהדרך היחידה לחיות לצידו בשלום היא פשוט להרים דגל לבן ולקבל את המצב. זהו – אני מפסיקה להילחם ומתחילה להקשיב. בחרתי להודות לגוף שלי על כל מה שהוא עבר בשנים האחרונות. קיבלתי אותו כמו שהוא על כל מגבלותיו החדשים וביקשתי את סליחתו. הבטחתי לטפל בו טוב יותר, להקשיב לו, להעניק לו, לקבל את הקושי ולתת לו לנוח כשצריך.

ברגע שהפנמתי את השינוי והתחלתי ליישם הלכה למעשה, הגוף סלח בחזרה. מזה למעלה משנתיים שהכאבים אינם עוד חלק מחיי. השלמנו והיום אנחנו אחד – גוף ונפש.

(צילום פרטי)

בחרו לראות את הטוב בחיים, בכל מצב. לא בכל אנו שולטים וטוב שכך, לגוף יש את הדרך שלו לנתב אותנו לצרכיו. כל מה שצריך לעשות זה לחבק ולהכיל אותו ולראות מה אפשר לעשות כדי שיהיה לו טוב יותר.

אני פה – לסייע, ללוות, להקשיב ולשתף על התמודדות אחרת, אופטימית, קשובה. מוזמנים להצטרף אליי ולמתמודדים נוספים בקהילה שלנו בלחיצה על הלינק –

הקבוצה להתמודדות אופטימית עם פיברומיאלגיה או כאב כרוני.