אני סמדר, אבל כולם קוראים לי שמש. שמש זה השם שאני בחרתי לעצמי, השם שלי כשאני ליצנית.
אז במסגרת תפקידי, להאיר ולחמם את העולם, אני ליצנית רפואית כבר 8 שנים.
וכן זה המקצוע שלי. לא חלטורה, לא עושה ימי הולדת מהצד, לא התנדבות, ולא עבודת קודש. פשוט עבודה. עבודה שהיא החיים עצמם. מרוב שהעבודה שלי רצינית אפילו יש לי מומחיות- אני ליצנית שמומחית בעבודה באונקולוגיה ובעבודה עם נפגעי טרואמה. אז עכשיו אחרי שסיכמנו שזה מקצוע טיפולי לכל דבר, אפשר להמשיך…
כל יום (כמעט) אני קמה לא בזמן, עולה על בגדי ליצן ובשמחה ודילוגים נכנסת בשערי בית החולים. אבל יש ימים רבים שבהם אני מסתובבת בעולם, השמש צריכה לזרוח בעוד מקומות! ליצנית בינלאומית!
אז לפני חודש הציעו לי עבודה, ליסוע עם עוד 4 ליצנים רפואיים מישראל לשטוטגארט – גרמניה, במטרה להעביר סדנאות מקצועיות למתנדבים של הצלב האדום ולעבוד עם פליטים שברחו ממציאות קשה והלכו לארץ רחוקה לנסות להתחיל מהתחלה… ילדים ובני נוער ומבוגרים…מאירן ואפריקה ואפגניסטן וסוריה ועוד ועוד.
עכשיו, לפני ארבעה חודשים ,סבתא שלי נפטרה. היא היתה ניצולת שואה שרוב משפחתה נרצחה ע״י הנאצים. אז אני חשבתי לעצמי שזו הזדמנות נהדרת שסבתא שלי בדיוק הפסיקה לקבל את הפיצויים מהגרמנים כשהיא נפטרה אז אני צריכה להמשיך את דרכה ולקבל בעצמי משכורת מהגרמנים! הופה, סגירת מעגל!
הגענו לגרמניה, אמרו לנו כל הזמן לשים לב שאנחנו עובדים עם פליטים שהגיעו ממדינות ״שלא אוהבות אותנו״ אבל וואללה כשאתה ליצן כולם אוהבים אותך. בלי סטיגמות ובלי לבדוק מי אתה ומאיפה באת ולאיזה דת או לאום אתה שייך. ואתן יודעות למה אוהבים ככה את הליצן? כי הליצן אוהב את כולם בלי לשפוט אותם, בתמימות ובאמת, כמו שילדים אוהבים.
היה מרגש ברמות, מצחיק ועצוב וכואב ומשחרר. עבדנו שם עם בני אדם שבורים והסתכלנו להם עמוק עמוק בעיניים ובנשמה וחיבקנו ילדים שאיבדו הכל כדי להזכיר להם שאפשר לסמוך על בני אדם. צחקנו איתם בלי סוף כדי לתת להם רגעים של אופטימיות להיזכר ולהתנחם בהם. ונתנו להם מקום לפרוק את הכעס שלהם ולבטא את הרגש שלהם. ומבלי שאנחנו והם יודעים את אותה שפה הבנו אחד את השני כי רגש וצחוק הם שפה בינלאומית.
ואז היכתה בי סגירת המעגל האמיתית. הרי לפני שנים לא רבות, כשסבתא שלי היתה ילדה היא נרדפה שם וקפאה שם ורעבה שם אבל אחרי כל זה היא גם שרדה ועלתה לכאן ובנתה כאן בית ומשפחה ותמיד הזכירה ואמרה שהכי חשוב זה להיות בן אדם.
איזו זכות גדולה זו להמשיך את דרכה ודווקא במקום שבו לקחו לה את הילדות והמשפחה לחזור ולהיות פשוט בן אדם. לעזור, להעלות חיוך ולתת חיבוק לילדים אחרים שיצאו ממציאות קשה כמו שהייתה לה בילדותה. ולהזכיר להם שיש גם אנשים טובים בדרך ושהכי חשוב להיות בן אדם.
לסיום- תמונה שלי עם סבתא שלי החמודה. עליה השלום לום!
