כשהייתי קטנה נפגעתי מינית. שנים ניסיתי לטפל בטראומה הזו במסגרת טיפול פסיכולוגי. הביטוי השגרתי שלי אז היה "צריך לחטט בפצע כדי לנקות את המוגלה". גם כשהרגשתי שאני ממש סובלת בטיפול, שכנעתי את עצמי להמשיך בעזרת מטאפורה של כימותרפיה- כמו שכימותרפיה כואבת ומחלישה את הגוף, אבל הכרחית לריפוי שלו, כך גם הטיפול שאני עוברת מכאיב אבל רק זה ירפא אותי. באיזשהו שלב הבנתי שהחיטוט הזה מכאיב לי אבל לא עוזר לרפא שום דבר. חשבתי שכנראה אני בלתי ניתנת לריפוי, שאף פעם לא יהיה לי טוב.
עד שהגעתי למטפלת שלי בעוצמת הרכות. בפגישה הראשונה היא המליצה לי לקרוא את הספר שכתבה טובי בראונינג, מפתחת השיטה. שם קראתי משפט שטילטל אותי: "מה התועלת בכאב לריפוי פצעינו הכואבים ממילא?". כל כך פשוט והגיוני, אבל כל כך שונה ממה שלמדתי, חשבתי וחוויתי עד אז. התחלתי ללמוד להסתכל על הריפוי שלי בצורה אחרת. כבר לא כוחות חיצוניים שמכאיבים ומרפאים אותי, אלא אמא שמחבקת את ילדתה הקטנה כדי לעזור לה להתאושש מפגיעה.
בפוסט הקודם נגעתי מעט בנושא הילדה הפנימית. זה מושג מפתח בעוצמת הרכות ובחיים שלי. הילדה הפנימית היא החלקים הרגשיים שלנו. חלק מהחלקים הללו פצועים, וחלקם מלאי חיים. לפעמים החלקים הבוגרים שלנו צריכים לטפל בהם ולחבק אותם, ולפעמים הם יכולים ללמוד מהם איך לחיות מתוך שמחה ופשטות. בריאות נפשית היא איזון בין החלקים הללו, איזון שבו כל חלק מבטא את עצמו בזמן ובמקום המתאים ומאפשר לחלקים האחרים לבטא את עצמם. בטיפול עצמו חוויתי איך הפלא הזה קורה באופן ממשי. הילדה הפנימית הפגועה שבי קיבלה חיבוק, בטחון ולאט לאט איפשרה לעצמה להרגיש את הכאב ולרפא אותו, מתי ואיך שנכון לה.
מאז אני ממשיכה לעבוד על הקשר שלי עם הילדה הפנימית. כשאני עצובה, נעלבת או כועסת, אני בודקת, מה האירועים בחוץ גרמו לילדה הפנימית להרגיש, איך היא הבינה את הסיטואציה, למה היא זקוקה עכשיו. בטיפול בעוצמת הרכות השאלה הקבועה שלנו היא "מה האמא הכי טובה היתה אומרת לילדה שלה שמרגישה כך?" איכשהו קל לנו יותר לחמול על ילדות חיצוניות. רבות מאיתנו למדו לבקר ולרדת על עצמן, להתייחס אל עצמן בצורה שלא היו מעלות על דעתן לעשות לילדות אחרות. דרך השאלה הזו, מה היית אומרת לילדה שלך, אנחנו יכולות ללמוד למה הילדה שלנו זקוקה ומה אני יכולה לתת לה. וכך לתת לעצמנו את החמלה שמגיעה לנו.
הכלי הפשוט הזה, שנראה אולי פשטני, הוא כלי חזק. כלי שמאפשר לנו לתת לחלקים שלנו את מה שהם זקוקים לו, כך שנוכל להתנהל בטוב יותר. איך מרגיש ילד רעב שבוכה ואמא מתעלמת ממנו לעומת ילד רעב שאמא אומרת לו: "אני מבינה שאני רעב, כשנגיע הביתה אתן לך אוכל"? שניהם ישארו רעבים, אבל אחד ירגיש גם נטוש והשני ירגיש מוכל. רגשות וצרכים שאנחנו לא מכירים בהם, לא הולכים לשום מקום. בדיוק כמו ילדים שאם יתעלמו מהם פשוט יצרחו חזק יותר. מתוך הכרה ברגשות שלנו, גדלה גם היכולת להתמודד עם המציאות, גם אם היא עצמה לא משתנה בכלל. מול בעיות רבות אין פתרונות פרקטיים, בטח שלא מהירים. לדוגמא, מה אפשר להציע למטופלת לסבית שנשואה לגבר ולא רוצה לצאת מהארון? המציאות שלה הרי תשאר אותו הדבר. דווקא במקרים כאלו, שינוי ההתייחסות שלנו לרגשות הכמוסים בפנים, קריטית. דווקא במצבים כאלה חשוב לומר שוב ושוב לילדה הקטנה שבפנים, שלמרות הקושי, אמא איתה.
