פורסם במקור ב7.3.18
מכירה את הזמנים האלה של ייאוש טוטאלי? ימים שבהם התקווה היחידה שנשארה היא שמישהי תבוא להושיע אותי? אולי איש/ה מסויימ/ת, אולי שיטת טיפול חדשה, אולי פשוט אעבור דירה ואז הכל ישתנה?
במשך השנים הייתי בטיפולים פסיכולוגים. בדרך כלל הם נגמרו כשהרגשתי (אחרי מעט או הרבה פגישות) שזה לא עוזר לי. יום אחד, לא הרבה זמן אחרי שנפרדתי מעוד מטפלת, הלכתי ברחוב והתחיל להציף אותי פחד שאף פעם לא יהיה לי טוב. זאת לא היתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה, אבל הפעם קרה משהו חדש לגמרי – פתאום אמרתי לעצמי שכן, יהיה בסדר. הזכרתי לעצמי לנשום נשימות עמוקות ולשים לב למה שקורה עכשיו – אני הולכת ברחוב, בריאה ושלמה (שנים אחר כך למדתי שבשפת הגוף נפש אלו שלושה כלים חשובים: הצהרות חיוביות, נשימות וחזרה לכאן ועכשיו) וזה עבד. באמת נרגעתי. ואז שמתי לב למשהו מעניין – בתקופה שהייתי בטיפול והתחילו לי מחשבות רעות כאלה, הייתי שוקעת בהם עמוק יותר ויותר, חופרת עוד ועוד וסובלת. ניסיתי להבין למה עכשיו אני משתחררת מהמחשבות האלה במקום להתחפר בהן? התשובה היתה לי די ברורה – בזמן שהייתי בטיפול, הייתי זקוקה ל"חומר" לטיפול. להצדקה שלו. יותר מכך, בזמן שסבלתי, הייתי זוכה לאמפתיה מהמטפלת. הייתי יכולה לדמיין איך אני המטופלת שהכי מעניינת ומספקת אותה. אז המשכתי "לספק" לה עניין ולי – כאב. כל עוד היתה מישהי שהתפקיד שלה היה לטפל בי, אני לא טיפלתי בעצמי. ואפילו הזקתי לי בהתחפרות בתוך הסבל. זו היתה הפעם הראשונה שבה הבנתי כמה הצפייה שמישהי מבחוץ תעזור לי, עלולה להיות הרסנית.
במהלך השנים שאחרי, ראיתי את הדפוס הזה שלי חוזר שוב ושוב. פגשתי מישהי או מישהו, הטלתי עליהם (בלבי, כמובן) את הצפייה שיגאלו אותי, גיליתי שהם לא עושים זאת, התאכזבתי, מצאתי מישהי אחרת ש"תגאל" אותי וחוזר חלילה.
ה"גואלים" לא היו רק מטפלות, גם נשים ואנשים שממלאים תפקידים אחרים בחיים, גם קורס, מעבר דירה, חתונה, הבאת ילדים ועוד שינויים בחיים יכולים למלא את התפקיד הזה. האמונה שלי היתה "ברגע ש_____ (השלימי את החסר) יקרה, יהיה לי טוב".
עד שהבנתי שבאמת אף אחת לא יכולה לגאול אותי. וואו, כמה שזו הבנה מייאשת. זה אומר שאף פעם לא יהיה לי טוב? זה אומר שהצורך שלי שתהיה מישהי שתבין בדיוק מה אני צריכה ומיד תתן לי את זה, אף פעם לא יתממש? מתוך הייאוש הזה שמעתי קול חזק – אף אחת לא יכולה לגאול אותי, חוץ ממני.
המחשבה הזו כבר מילאה אותי בתקווה. כשהסכמתי לוותר על הפנטזיה שתהיה מישהי בחוץ שתשנה את המציאות עבורי, יכולתי להתחיל לשנות אותה בעצמי. יכולתי לוותר על המחשבות ועל ההרגלים שהכאיבו לי וצמצמו אותי כל השנים. יכולתי ליצור אמונות חדשות שחיזקו אותי וללמוד דרכי התמודדות יעילות. זה לא אומר שלא נעזרתי באחרות. הייתי בטיפולים, למדתי מנשים חכמות, שיתפתי והתייעצתי. אבל למדתי להיות העוגן של עצמי. האמת היא שלפעמים אני עדיין מוצאת את עצמי עם הפנטזיה הזו, שמשהו אחד יקרה וכל הכאב יעלם, אבל אני מסוגלת מהר יותר להחזיר לעצמי את השליטה על חיי. ובזכות זה, לפעמים, הכאב באמת נעלם.
