הדרך אל המוסיקה
ספרו השני של פיודור שליאפין "המסכה והנפש או ארבעים שנה על הבמה" יצא לאור בפריז בשנת 1932. כאן שליאפין לא כותב את הביוגרפיה שלו. הוא מייחד את ספרו השני לעבודתו האמנותית: כיצד גילה את המוסיקה ואת השירה, כיצד כמעט באקראי החל לשיר במקהלה כנסייתית בקאזאן ואחר כך במקהלה של תיאטרון, וכיצד הגיע לבירה, שם החלה הקריירה המפוארת שלו. הוא מספר את התחבטויותיו בדרך למוסיקה "רצינית" שהייתה זרה לו, על רכישת ההשכלה המוסיקלית, לאט לאט. סאווה מאמונטוב, איש אמנות ונדבן ידוע שתרם רבות לצמיחה בכל תחומי האמנות ברוסיה של המאה ה-19, פרש את חסותו על שליאפין הנער והשפיע רבות על חינוכו. סרגיי רחמנינוב הצעיר גם הוא מופיע בספר בתור חבר נעורים יקר, ומסופרת כאן גם החברות רבת השנים עם מקסים גורקי שנכזבה לבסוף.
אף ששליאפין מדגיש כי ניתן לאהוב סוגי יופי שונים, נראה בבירור שלבו עם המוסיקה הרוסית. בלי לומר זאת במפורש לדעתו המוסיקה הרוסית היא מעמיקה וקסומה יותר מן המוסיקה האירופית. שליאפין אהב לאין שיעור את ניקולאי רימסקי-קורסקוב. הוא העריץ את מוסורסקי והצטער צער רב שלא פגש את המלחין בחייו אף שיכול היה.
באמנות שליאפין דגל בגישה בעבודה יומיומית מאומצת. הוא מתרעם רבות על מי שזלזל בעבודה בתיאטרון ובמוסיקה. הוא מביע ביקורת חריפה כלפי כל המנצחים כולם וטוען שדווקא הם (להוציא טוסקניני ורחמנינוב) חסרים חוש קצב!
השלטון הבולשביקי והפרידה מרוסייה
החלק השני של הספר מתאר בנימה אירונית את העלייה של הבולשביקים ואת החיים האומללים תחת שלטונם. החלטתו של שליאפין לעזוב את רוסיה לא הייתה קלה, היא הבשילה לאט בלחץ הנסיבות, קשיי החיים וחוסר האפשרות לעבודה אמנותית. גם אהבת החופש והמזג החום של שליאפין לא תאמו את הצייתנות שהפכה להכרחית להישרדות ברוסייה החדשה. שפיאפין עזב ולא חזר.
משחק של זמר
מלבד תפיסתו האמנותית – עבודה יומיומית מאומצת – נראה שהשקפתו של שליאפין בתחום האופרה מקדימה את זמנה. בזמנו נהוג ומקובל היה שאופרה היא מוסיקה בלבד בעוד שמרכיביה הבימתיים האחרים הם משניים. למזלנו הגדול התפיסה שאופרה היא תיאטרון הלכה והתפתחה בתקופתנו דווקא. היום נוהגים לומר שלא כמו במאה ה-19 זמרת אופרה לא יכולה להיות מכוערת ושמנה גם אם שירתה שמימית. כדי למלא תפקיד של זמר אופרה לא די בלעמוד בקדמה הבמה ולשיר. יש לדעת להתנועע, לרקוד, לשחק ולהשתלב בתפאורה שתכופות מפתיעה בתחכומה. שליאפין מדבר על בניית דמות, על התעמקות בטקסט, על אווירה ואינטרפרטציה, כמו שחקן של ממש.
שפתו קולחת וקלילה. הוא מביע את עצמו בדיוק, בחן, בעושר ובהומור כובש. עולה מדפי הספר אדם בעל חוכמה מעשית האופיינית לאנשי במה שזכו לתהילה גדולה, ממולח, שאהב חברה ושתייה לשוכרה. על אף מזגו החם ולמרות השקפותיו, הוא ידע להיות דיפלומט ולהיכנע לנסיבות: מתי להעלים עין, מתי לשתוק, מתי ללבוש עור כבש. רק דבר אחד החשיד אותי: הוא מצליח להביא בדרך אגב ולצורך הצגת השתלשלות האירועים בלבד דווקא את המקרים בהם עזר, נידב כספים, מימן או הופיע בחינם בפני מי שלא יכלו לשלם עבור הופעותיו, ודווקא הוא נודע בקמצנותו המופלגת בכתבים של בני זמנו… ואולי אין סתירה בין הדברים או זה רק לשון הרע?
לפרטים על כתיבת אוטוביוגרפיה www.alife.co.il
לאתר הרשמי של הסופרת מירי ליטווק www.mirielitvak.com
בפייסבוק: מירי ליטווק – סופרת זיכרונות
