כשהייתי ילדה, הייתי הולכת לבית הספר ברגל. מנהלת את הזמן שלי לבד ודואגת להגיע בזמן.
כן, אני מהדור הזה.
מידי פעם הייתי מדמיינת, בשדות הרחבים שהפרידו בין הבית שלי ובית הספר בעיירת הפיתוח קרית גת, איך אני ממציאה כלי רכב קטן, נכנסת לתוכו ונחה עליו עוד כמה דקות בזמן שהוא יודע כבר לאן לקחת אותי.
בימים חברותיים במיוחד, הייתי מדמיינת שאני עוצרת לאסוף חברים או "קופצת" לרחפן של חבר\ה אחר. ואז ראיתי את הסרט ET. הוא הנגיש את הדמיון שלי למציאות פחות מתוחכמת. הסקייטבורד המעופף הפך להיות הבסיס לשיפוץ ופיתוח בדמיון שלי.
עד שקניתי אופניים בורדו והפסקתי לייחל לכלי רכב אחר. הן נשאו אותי לכל מקום בנאמנות שנים רבות. ביציבות. אחריהן הגיע האופנוע הראשון והרעיון להמציא את כלי הרכב האוטומטי שיודע לדבר איתי, שמבין אותי, שמתעלה מעל הכביש המסוכן – הרעיון הזה נזנח.
היה לי כל כך נוח עם כלי הרכב שלי שממש לעיתים נדירות מתגנב כלי הרכב העתידני למוחי ומגרה אותי להתעסק איתו קצת, להמשיך לפתח אותו. אבל רעש האגזוז, ריח הדלק והחווייה של מגע הכלי משאיר אותי בתחתית הסולם שתבע מאסלו.
ואז הגיעה מוביליי. שנים שאני עוקבת אחרי החברה הזו. כל רעיון שאני מציעה בשקט מתחת לשפם לבן זוגי (שעובד אצל המתחרים) מיושם במוביליי כעבור כמה חודשים. וההתפחות שם מהירה ויפה. האמת???? מגיע להם. הם עבדו יפה. בחכמה. בעקביות. מחוץ לקופסא הניידת.
את חברת אינטל אני מכירה שנים רבות. הייתי מנהלת הסיכונים של כל חדרי המחשב שלהם בעולם בעשור הקודם. ישבתי בישיבות הנהלה בארה"ב והדאגה להתפתחות הטכנולוגית באינטל בעתיד היתה על השולחן ומתחתיו. מוביליי יכולה להעלות את אינטל מייצור שבבים שמספקים צרכים בתחתית הסולם של מאסלו לפיתוח טכנולוגיה חדשה שיודעת להקשיב לצרכים בראש הסולם.
השילוב של חברה שמסוגלת לרצות ולהגשים צרכים גבוהים עם חברה שעושה בבלעדיות צרכים בסיסיים הוא שילוב מרתק. או שמוביליי תהווה את ה"קופקסון הבא" של אינטל או שאינטל תנחית את מוביליי אל תחתית סולם הצרכים. זוהי לחלוטין שאלה של מנהיגות באינטל.
כך או כך, הכאב למוביליי יהיה יותר נוח עם 15.3 מליארד דולר ריפוד.
* גילוי נאות – הכותבת עבדה בחברת אינטל כמנהלת סיכונים גלובלית
