המשבר הבא שלנו כבר פה.
כמו סרטן, הוא מתפשט אט אט בתוכנו.
מכה בבטן הרכה.
מתפשט לכל כוון, מגיע לכל בית בישראל.
טוב, חוץ מאחוז אחד בודד.
בודד? אולי יותר מדוייק לומר מבודד.
הוא מבודד משאר העם. לא נושא עימו את בשורת הכאב. משקף יותר מכל, כמה המשבר עצום בממדיו.
המשבר הבא של מדינת ישראל כבר פה.
והוא לא הולך לשום מקום. אלא אם נתחיל בטיפול אגרסיבי כבר היום.
הפער החברתי האנטי שוויוני שנפער בחברה הישראלית, איננו גזרת גורל.
הפער היא מלאכת מחשבת של קובעי מדניות ומושכים בחוטים.
מאחר שאינני מהרומזות, אומר זאת ברור יותר:
ראש הממשלה, שמנהיג את העם בעשור האחרון, הוא ולא אחר, קובע מדיניות שממיתה אסון על החברה הישראלית.
דמוקרטיה?
לא ממש.
ראש הממשלה הוא אשף מילים.
הוא מצליח לשכנע אנשים, ששונאים אותו בלב ובנפש, במחי משפט הפחדה, שכל מה שהוא רוצה- הוא שיקרה.
ה"בחירה" שלנו בו, פעם אחר פעם, מאפשרת לו להטיל עלינו מדניות, שנבחרה בקפידה, ומגדילה את הפערים החברתיים במדינה.
מחל, שהביאה אותנו לערבות הדדית ולשלום אזורי בשנות השבעים המאוחרות, הפכה למחלה.
מחלה שמתעלמת מצרכי העם, שלא מקשיבה לעולם. שמקלקלת יחסים עם חברים טובים.
מחלה שמתפשטת בתוכינו בשקט בשקט. עד שתכריע אותנו.
והגוף שלנו הוא חזק. אופטימי. קצת תמים. לא רואה את המחלה המקוננת בתוכו.
נותן לגופו עוד ועוד מהרמדיה הזו שגורמת לו נזק בלתי הפיך.
במו ידנו המלכנו למלך בלתי מעורער, איש מעורער.
איש עם כוונות טובות. מאוד טובות.
טובות ליצחק תשובה, שמקבל את משאבי הטבע שלנו בחינם.
טובות לנוחי, שלמרות הונו העצום מוחק לו חוב אינסופי על חשבון החברה.
טובות לרוסק-עמינח שמשתיקה פרשת רמאות מהגדולות שהיו לנו במדינה.
הרבה כוונות טובות.
ולנו רק נותר לבחור. שוב ושוב באיש היקר הזה, שינהיג אותנו לעבר עתיד ורוד.
לא לנו ורוד. כמובן.
ורוד לו ולאחוז אחד מהאוכלוסיה.
ואנחנו עושים זאת. מבחירה חופשית!
