תגידו, אם הייתי אומרת לכם שאתם משלמים ביטוח על הרכב שלכם, אבל במקרה של גניבה ישלחו אתכם בחברת הביטוח לעזאזל, במקרה של תאונה ישלחו אתכם לחפש את החברים שלכם ובמקרה של נזק לצד ג' יגידו לכם "תסתדרו לבד!".
הייתם מאמינים שזה מה שקורה? הייתם מתרעמים? כועסים?
המצב במערכת היחסים בין המבוטחים העצמאיים לבין הביטוח לאומי גרוע הרבה יותר.
למה?
זה פשוט:
1. ביטוח לאומי אני חייבת לעשות, כעצמאית, בניגוד לביטוח מקיף וצד ג' לרכב.
2. ביטוח לאומי מקבל את גב המדינה לאפליה בין שכיר לעצמאי.
עכשיו, בואו נפרוט רגע את גודל הבעיה…
כשעצמאי נעדר מעבודתו בשל מחלה נגרמים לו הפסדים. בניגוד אולי לשכיר, שיש מי שיכול לגבות אותו ולעזור והנזק האמיתי לעסק הוא נסבל.
העצמאי, שברוב המקרים לא יכול לגבות את עצמו בעובדים אחרים, נאלץ להתמודד לבדו עם ההפסד.
לרוב, בתורת ניהול הסיכונים, פה נכנסת אפשרות להעברת הסיכון מנזק אפשרי לגורם שלישי: חברת ביטוח. במקרה שלנו, המדינה מחייבת את העצמאי להיות מבוטח בביטוח לאומי. היא מגדירה בדיוק מה הביטוח הזה מכסה. ובעיקר, מה הביטוח איננו מכסה. חברת הביטוח מקבלת תשלומים קבועים, עם פרמיה משתנה בהתאם לגובה השכר, ולמעשה הביטוח אמור לצמצם חשיפה לסיכונים כמו הפסדים שנגרמים ממה שאינו תלוי בגורם המבוטח.
שכיר ועצמאי משלמים ביטוח לאומי. חברת הביטוח לא לוקחת פרמיה מופחתת מעצמאיים. למעשה, היא אפילו לוקחת מחיר גבוה יותר מעצמאיים. אבל בכיסוי הביטוחי??? פה זה סיפור אחר. העצמאים מכוסים פחות – הרבה פחות משכירים, באופן משמעותי!
המצב הזה הוא מצב שהתגלגלנו אליו ונשען על חוקים ישנים ובעיקר על מבוטחים שלא מתלוננים.
דבר אחד ברור – מערכת יחסים של ביטוח חובה שלא מכסה כמעט כלום לא יכול להמשך.
את פרופסור שלמה מור יוסף, מנכ"ל הביטוח הלאומי, פגשתי באחד מדיוני הכנסת על הנושא הכאוב הזה. בשקט בשקט בסוף הדיון הוא בא ואמר לי שאני פשוט צודקת. אבל בהעדר תלונה מאת ציבור העצמאים, אין לו שום אינטרס לשנות.
