מה גורם לזוג אינטלגנטיים עם ארבעה ילדים לעזוב את הארץ לשלשה חודשים בקיץ המהמם שלנו, ולטייל באסיה?
פעם מזמן, שעוד הייתי תמימה, הבטחתי לאיש שאיתו התחתנתי שלקראת גיל 40 נפרוש מהעבודות שנחזיק בהן, נבנה בית במצפה בגליל ונטייל שנה בעולם עם ארבעת ילדינו. ואני הרי מוּכּרת כמי שלעולם מקיימת הבטחות. אז נסענו. שישה אנשים. משפחה.
לא היה לנו מושג בתחילת המסע שנחסוך לילדינו ולנו קיץ חם מאוד בארץ. מה זה חם??? אש!!!
יצאנו כמה שבועות לפני תחילת המלחמה. חזרנו יום לפני הפסקת האש שמחזיקה מעמד עד כתיבת שורות אלו.
כעבור 10.5 שבועות, אלפי ק"מ, שבע מדינות, וששת אלפים תמונות – חזרנו.
לאורך המסע כל ילד קיבל יומן (כן, ממש מחברת ועפרונות כמו פעם), מצלמה אישית והכל כדי שיתעדו את המסע שלהם מזוית הראייה שלהם.
בן הארבע, צייר אבסטרקט, וצילם מדהים. בת החמש הפתיעה בכישרון יוצא דופן לגילה לתעד את החוויות. בן התשע עשה טובה שתיעד בכתב, אבל צילם מדהים ובן האחת עשרה עשה כל מה שאמא שלו ביקשה.
גם אני תיעדתי. יומן מסע ארוך וקצת אישי. למי שיש סבלנות, אעלה חלקים ממנו בהמשך.
למי שאין, הנה הטיול בקצרה:
- היה מדהים.
- היה קשה.
- בחיים לא אעשה את זה שוב…
- אם אי פעם תעשו את זה, עשו לעצמכם טובה – דברו עם אנשים שעשו את זה קודם. וגם תשקלו לקצר לחודש אחד.
לפני 13 שנה התחתנתי עם איל. איש חמוד מאוד ומלא אנרגיות. השילוב של החריצות שלו וההיפראקטביות שלי היתה צריכה להדליק נורה אדומה אי שם בעבר. האמת, שהיינו כל כך מאוהבים, שגם פנס אדום בעיניים לא היה עוזר. כהרגלי בקודש, יש תכנית אסטרטגית לכל דבר בחיי. כך ידעתי כבר בגיל 4 שאתחתן מאוחר, יחסית, שיהיו לי ארבעה ילדים וגם עוד כמה דברים שאולי תגלו בהמשך…
כחלק מהסכם הנישואין, דיברנו על זה שאני עובדת יותר מידי ושזה מטריד את איל והוא רוצה לוודא שבשלב מסויים יהיו לנו חיים ושאפסיק לטוס ולעבוד 26 שעות ביממה. הבטחתי. לא בניתי על הזיכרון המצוין שלו.
13 שנים אחר כך, לקראת יום ההולדת 40 הוא שלף את זה.
"יאללה, השנה אנחנו בני 40. יוצאים לטיול הגדול". הוא בנה מסלול, ידע מתי ואיך נוסעים ולא השאיר הרבה ברירות.
דוקא ניסיתי להתחמק, "איזה יופי. אתה בטוח שתסתדר עם כל הארבעה לבד?" שאלתי. הוא לא צחק.
אז במקום שנה, התפשרנו על חודשיים-שלשה, וקיבלתי הבטחה לשעתיים ביום שהן רק שלי. בלי אף אחד לידי. הא, וגם – זרקתי את התכניות לפח. קנינו כרטיס הלוך לבייג'ין חזרה מבנקוק וכל השאר – פתוח לחלוטין. איל ואני, איך לומר בעדינות, מאוד שונים. אם היתה תכנית, הרי שהיינו דובקים בה באדיקות מעיקה. ולכן, התנאי האחרון והסוּפר הכרחי היה – אין תכנית מסודרת! כרטיס הלוך, כרטיס חזור וזהו!
גיל 40. קטע כזה. לא מתחברת למספר. 40, כשהייתי ילדה, בני 40 היו ההורים הזקנים של החַברה… אבל אני לא מרגישה זקנה. להפך, מרגישה נפלא, רעננה, מנוסה. הרבה יותר נוח מאי שם בשנות העשרים והשלושים הרחוקות. ארבע לידות, ארבעה ילדים אנרגטיים ולי יש עוד כוח להבטחות שפיזרתי כשהייתי בטיפשעשרים??? הכל דבש.
חודש לפני תאריך הטיסה, הונחו 7 מזוודות(!) במסדרון ובחדרים.
שאלתי אם הוא רוצה שאבחר מי מבין שבע המזוודות ניקח? איך הוא מתכוון לטייל עם כל כך הרבה ציוד (ובתוך הציוד הכנסתי גם ארבע ידיים של פעוטות).
ויכוח, לא סוער במיוחד. התפשרתי על שתיים והוא מתעקש על ארבע. יצאנו לדרך עם שתי מזוודות, ועוד תיק אישי לכל ילד ומבוגר.
נושא המזוודות עוד ילווה אותנו פעמים רבות. אבל זו באמת גישה לחיים, וכאמור אנחנו שונים מאוד.
אני זוכרת בנסיעות העסקיות שלי מאינטל הייתי מגיעה עם מזוודה קטנה והבחורים היו מגיעים עם מזוודה ענקית, זוג נעליים לכל יום ועוד. אין לי מה להתווכח עם מה שאי אפשר לשנות. אבל בא לי לשחרר "נ –נ-נ-נ-נ" לכל השוביניסטים והסטראוטיפיסטים.
לפני הנסיעה היה כל כך הרבה מה לדאוג: לבית, לכלבה, למכוניות, לפרוייקטים רצים.
התגברנו, באדיבותם של ההורים המדהימים שלנו. הם חשבו שיש להם סוף סוף קצת מנוחה מאיתנו, קיבלו מאיתנו רשימת מטלות מסודרת מאוד… וכהרגלם ביצעו אותה בשמחה ובלב שלם.
המונית חיכתה לנו בחמש בבוקר בשבת. מונית גדולה, ונהג טרוט עיניים. נוסעים לשדה התעופה. התרגשות.
