ממחאת האוהלים ועד לבחירות המקומיות. /מגזין דעה בעיתון כוכב מאת הדר פרנקו-גלאור, ד"ר לקרימינולוגיה, סוציולוגית ופעילה חברתית.
"בחודש יולי שנת 2011 יצאו המונים לרחובות וצעקו "העם דורש צדק חברתי!". באותם ימים נסענו לשדרות רוטישלד והסתובבנו בין האוהלים בחום של תל אביב ועם תינוקת מזיעה במנשא, אבל נשמנו לתוכנו התרגשות. היה ברור כבר אז כי זו אינה רק מחאה תל אביבית אלא התעוררות שסוחפת אזרחים מכל רחבי הארץ. אנשים יצאו לכיכרות וקראו לשינוי תפיסתי והחזרת הכוח והתקווה להמונים.
המחאה הגיעה גם לעמק חפר ונפגשנו על גדות נחל אלכסנדר, עשרות רבות של משפחות, הורים וילדים, צעירים ומבוגרים, כולם הגיעו לחזק את המחאה ולהשמיע קול ברור ורצון אקטיביסטי מאוחד. רבים דיברו אז על הקושי של הדור הצעיר לדמיין את העתיד ועל הדור הוותיק שבוכה כי המדינה הלכה לאיבוד. התחושה הייתה שמישהו התבלבל בדרך, שנציגי השלטון המקומי והלאומי שכחו בשביל מי הם עובדים וכי האינטרס הציבורי נזנח מאחור. היה ברור כי הדרך לשנות את המציאות חייבת להתחיל מאתנו, אזרחי ישראל.
דפני ליף וחבריה הפכו לחלק בלתי נפרד מהסיפור הקולקטיבי של מדינת ישראל. הם ליכדו עשרות מחאות קטנות ונתנו להן בית. אך אז הגיע החורף, הופעלו מניפולציות של כוחות חזקים ונדמה היה כי המחאה התפוגגה. עד היום אני שומעת משפטים כגון "לא הושג שום דבר קונקרטי, חבל שלא היו מאופסים על דרך אחת, היו יותר מדי מחאות ודרישות ולכן זה לא הצליח".
אבל יש גם גישה אחרת שרווחת, תובנה שמגיעה ממעוף הציפור והוכיחה את עצמה בבחירות לרשויות המקומיות. מחאת הקיץ של שנת 2011 הובילה להתעוררות ומאז ועד היום אזרחים אמיצים בישראל יוצאים להיאבק על זכויותיהם. מהפכות רבות החלו בהשראת רוטשילד, צעד צעד בדרך לשינוי יצאו ההמונים מהבתים. ראינו בשנים האחרונות אימהות עם עגלות, נכים בכבישים, מחאת חופשת הלידה, מאבק זכויות ליולדות הבית, מחאת הסייעות, מחאת הסרדינים, מאבק הגז, שומרי הבית, שדה תעופה, "לא בונים בחוף אכזיב", "אילת לעשירים בלבד", מחאות לתחבורה ציבורית, נגישות למשאבי הטבע ועוד ועוד.
ראינו גם את כוח הקהילה והמחאה ברמה המקומית בעמק חפר. למעשה, העשייה האקטיביסטית הרשמית שלי ושל שגיא אישי היקר החלה ביולי 2015 עת הקמנו יחד עם מאות פעילים את תנועת "ים חופשי עמק חפר". תנועה שהפכה ארצית והובילה בין היתר, להקצאת תקציבים של מיליוני שקלים לרשויות מקומיות לתפעול חופים ולהפסקת גבית כניסה/חניה בעשרות חופים ברחבי הארץ.
לאורך כל הדרך חזרתי על המנטרה "פני הים כפני העמק, ומשהו פה לא עובד נכון". סביבי שמעתי עוד מאות ואלפי פעילים בעמק וברחבי הארץ שאמרו שוב ושוב, כי ילכו עד לקלפי ב- 2018 ויפעלו לעורר שיח של שינוי.
ובינתיים, בזמן ההמתנה לבחירות, המשכנו עם הסחף, יחד עם אלפי תושבים ואזרחים מרשויות בכל הארץ בחרנו בחינוך, קראנו לחדש את תחנת הרכבת ולדאוג לתושבים לתחבורה ציבורית, עקבנו אחר מחאות סביבנו, בתחום איכות הסביבה, בניה וכבישים, ביטחון וזכויות להורים צעירים. חברנו לעשרות קבוצות ופעילים מכל הארץ וארגנו כנסים ומפגשים בהם קהילות שלמות דברו בשפה חדשה של חברה אזרחית המתעוררת ורוצה שיהיה פה אחרת.
התבוננות על הדרך מלמדת כי מאז 2011 הציבור בישראל נע בין מחאות וקבוצות המונים לאומיות ומקומיות, אחת הבדיחות שנופצו הייתה "כששואלים אדם אם רוצה להיכנס לקבוצת ווטסאפ למחאה חדשה הוא צוחק ואומר עזוב אותך אחי, אני כבר באיזה עשר". הרגשנו את זה פה בבית בעמק חפר ולא פעם תושבי העמק, ותיקים וצעירים, יצאו מהבית לרחובות, לצמתים, לחוגי בית וגם למדרגות המועצה. נפתחו חדשות לבקרים דפי פייסבוק, הודפסו פלריגים וסטיקרים הודבקו על אלפי רכבים.
הרגשנו כי אם לא נזעק ונדרוש, נהפוך שולחנות ונעמוד על הראש, לא יספרו אותנו. תחושה זאת מבטאת יותר מכל את הבלבול בהבנת תפקיד השירות הציבורי והזכות הטמונה בתפקיד.
שבע שנים חלפו מהקיץ ההוא ואין לי ספק כי מחאת קיץ 2011 היא שעוררה ברבים מאיתנו את הרצון לבחינה מחודשת של מושגי הצדק החלוקתי והחברתי ואת האמונה ששינוי אפשרי. אני מאמינה שהזרעים שנזרעו במחאה המפורסמת הם אלו שהפריחו באוקטובר 2018 אלפי פעילים חברתיים וסביבתיים לקלפי, והם משכו אחריהם את ההמונים. כל זאת כשברשויות רבות נשמעה גם הקריאה לממש את עקרון "2 קדנציות ודי!" ולאפשר רענון וחדשנות בשלטון המקומי.
הדוגמאות לכך חוזרות מצפון ועד דרום וישנה הסכמה גורפת כי הפעילים החברתיים הובילו למהפך. נשים הצטרפו להנהגות, הדור הוותיק התאחד עם דור העתיד ותקווה חדשה עוטפת את המסע. עם זאת, חשוב שנזכור כי זו לא העת למילות סיום, זה לא הזמן לנוח, יש עוד עבודה. יש עוד רשויות שהמהפכה לא התממשה וגם אי אפשר לדעת אם הימרנו נכון. אבל אפשר לחייך בסיפוק ולתת צ'אנס לשינוי.
לצד כל ההתעוררות והשמחה, הרבה נאמר על מערכת הבחירות בעמק חפר ובעוד רשויות מקומיות בכל רחבי הארץ. על התלהטות היצרים, על השפה המבישה לעיתים, על פעילים שחטאו מול המקלדת ופגעו בשכנים ובמי שחושב אחרת, על סמסים ודוא"ל מכפישים וחדירה למרחב הפרטי שלנו עם הרבה חוצפה ועם מעט בושה. הדרך לפעמים טשטשה את המטרה. חלמנו על פוליטיקה נקייה וקבלנו בפועל שדה קרב ומלחמה. פה נשארה לנו עוד הרבה עבודה אישית וקהילתית כי כוחנו טמון באחדותנו ובאמונה בטוב שבאדם.
כולנו עברנו הרבה מאז קיץ 2011, תודעה חדשה גילתה פניה והפכה להשראה. הבחירות בסוף אוקטובר 2018 הם ראי של השינוי שעוד בוא יבוא, ונביא אותו ביחד.
אסיים במשפט שתמיד מחזק אותי בדרכי, "לעולם אל תטילו ספק בכך שקבוצה קטנה של אזרחים מודאגים ואכפתיים יכולה לשנות את העולם; זה הדבר היחיד שאי פעם הביא לשינוי" (מרגרט מיד).
