בסוף שבוע בעיתון "מעריב" התפרסמה כתבה תחת הכותרת "הדור המוטרד".
קבוצת נשים חזקות התיישבה להעלות זיכרונות מהעבר בנושא הטרדות מיניות. אירועים שהודחקו לתחתית הזיכרון אך לא נטמעו בחשכה אלא שימשו תשתית רעועה להתפתחותן האישית והנשית.
פעם לא היה מקובל להתלונן, והיום יש הטוענים שמקובל יותר מדי, יש אפילו שכועסים וצועקים כי נחצו גבולות הטעם הטוב וכל פיפס של גבר לאישה נחשב כהטרדה.
את זה לרוב צועקים אלו שלא מבינים, שלא חוו, שלא הוטרדו. אלו גברים שלא חיבקו אישה שבורה, אבות שלא בכו עם בתם הקטנה. אלו נשים שמפחדות להודות שגם הן חלק מאותה הסטטיסטיקה או מפחדות להישאב אליה.
אבל נראה כי הגיע הזמן להתמודד כבר עם העובדה שנשים הוטרדו ועדיין מוטרדות על ידי גברים בשל מיניותן על ידי תקיפות פיזיות ומילוליות, במהלך כל ההיסטוריה. ולמרות ההטרדות הרבות, מי שחושב שכולן רצות לדווח ולהתלונן טועה- גם היום נשים רבות מדי מעדיפות להתכנס פנימה עד שהכאב יעבור.
הן שותקות, נעלבות, המומות, קפואות ובמקרים רבים פשוט לא מאמינות. לא מאמינות שזה קרה להן, לא מאמינות שאין מה לעשות, לא מאמינות שתחושת הגועל הפנימית לא תעזוב אותן לעולם כי כל הערה של גבר הקשורה למיניותן מרגישה כמו דקירה בפצע פתוח שממאן להגליד.
שימו לב לנשים שנעות סביבכם, אלו האחיות שלכם, בנות זוג שלכם, האמהות והילדות של כולנו. רבות מידי מהן חוו הטרדות ולא ידעו איך להתייחס לכך, האירוע נדחק אל מעמקי הזיכרון או המשיך להדהד במערכת ולעולם לא מצא מרגוע. רבות מהן חזקות ויפות וטובות ובכל זאת כשגבר תוקף אותן מינית הן משתתקות וקופאות. כשגבר מטריד אותן על בסיס מיניותן הן נאלמות דום ומשהו נעלם בהן פנימה, קוראים לזה אמון- בעצמן ובאחרים, בגברים ובנשים, בהורים, בחברים בבני הזוג, אמון בחיים.
בכתבה צוין כי לא כל הגברים מטרידים ותוקפים, אך אלו שתוקפים- תוקפים הרבה נשים, לכן ישנם מקרים שאם תשבנה חברות ילדות לשיחה, כמו בכתבה, הן תגלנה כי הן הוטרדו על ידי אותם הגברים. כמה עצוב. כמה מפחיד. במבט לאחור מבינים כמה הזיקה השתיקה, אולי אפשר היה לעצור את הפגיעה על ידי שיתוף? חינוך? חיזוק הבנות והבנים? אולי היינו צריכים כבר מזמן להציב קווי גבול ברורים וחזקים וצעקה נגד הטרדת נשים.
מה שנעשה עד היום לא הספיק, לא מספיק, יש לזעוק בשם כל הנשים והגברים, ולהבין כי זאת לא בעיה של נשים, זאת לא בעיה של גברים, זאת בעיה של החברה כולה.
להיות אישה בחברה שלנו זו משימה מאתגרת, הטרדות ותקיפות מיניות לא בהכרח כוללות מגע פיזי ישיר, אלא מתרחשות כלפינו מכל כיוון ובדרכים "יצירתיות". לפני חמש שנים טיילתי עם בני התינוק בכפר, רכב בו נהג בחור כבן שלושים חלף על פניי, הוא סרק אותי במבטו ולרגע קט חשבתי שכנראה חזרתי לגזרה ושוב מרעיפים עלי מבטים, הרגשתי מוחמאת כי בעולם הגיוני מותר לאישה להרגיש יפה ומותר לה לחוש מוחמאת ממבט של עוברי אורח, מה שאסור זה מה שקרה כמה דקות לאחר מכן והשאיר אותי עם שק של רגשי אשם על הצורך שלי באישור סביבתי למראה החיצוני ולמי שאני.
כי עשר דקות לאחר מכן כשחזרתי לכיוון הבית ראיתי אותו עומד בין פחי הזבל ליד השכנים, מביט אליי ומאונן. תחושת הגועל והמבט בעיניו עולים בזיכרוני כתמונה חיה כאילו התרחשה ממש עכשיו. באותה חיות אני זוכרת את הזקן הדוחה שניגש אליי עירום בבית ינאי כשהייתי בת שבע עשרה ושפיך נוזל מגופו. וגם את האיש המבוגר שנדבק אליי ברחוב סואן בנתניה, את הנהג שלקח אותי טרמפ ובגללו קפצתי מהאוטו באמצע הצומת ואת האידיוט מהמושב שהראה לי חוברות פורנוגראפיות בגיל תשע ובמזל גדול לא פגע פיזית אך השאיר פחד בנשמתי.
היום אני ד"ר לקרימינולוגיה פמיניסטית וכתבתי דוקטורט על סחר בנשים למטרת זנות, בקורות החיים שלי עשרות עבודות ומחקרים על אלימות במגוון סוגיה כלפי נשים. אני אישה חזקה, ברמה השכלית אני לגמרי מעל זה, אני חיה חיים מלאים, יש לי בן זוג אוהב וילדים מקסימים. אבל אותה ילדה קטנה מגיל תשע תמיד תישאר קצת שבורה ועקומה, כמעט עשרים שנה אחרי ועדיין קשה לי, משהו בתוכי כואב ויכאב תמיד. זהו כאב עדין שגופי סוחב, עצב על הילדה והנערה שהסתובבה בעולם גברי ובתמימותה חיפשה מקום מוגן.
יחד עם הכאב חיה תקווה, אמונה אמיתית בשינוי. כי בלי האמונה לא הייתי מצליחה, בלי האופטימיות הייתי נשארת קורבן מכווץ שמפחד להרים את הראש ולצעוק היום את מה שליבן של רבות מחברותיי הקרובות והרחוקות חוות וחוו גם הן. האופטימיות שלי הגנה עליי כילדה, כנערה והיא שומרת עליי כאישה. אבל האופטימיות שלי לא תגן על מאות אלפי ילדות, נערות ונשים שמותקפות מידי יום ברחבי העולם. הגיע הזמן שזעקת הנשים תרעיד ותמוטט את אמות הסיפים של החברה החולה הזאת.
בשנת 2015 מותר לנשים לחוש מוגנות בבית, בחצר, בעבודה, בגן הילדים, בבית הספר, בזמן צפייה בטלוויזיה, בבריכה, בים, בצבא, בכול מקום. הגיע הזמן שנרים את הראש ונפסיק לפחד, ושמספר הסטירות שגברים מקבלים ישתווה למספר המטרידים, שלא נקפא במקום אלא נגיב, כי אנחנו חזקות ויש לנו כוח. כי להטרדה כבר יש שם, וכשיש שיום, כפי שנאמר בכתבה, אז יש מול מה ומי להתמודד.
כוח נשי זה טוב וחשוב אבל זה לא מספק, בכלל לא, זאת משימה שעל שני בני המינים, גברים ונשים, לשאת יחד בכדי שההטרדות על בסיס מין יפסקו. בעולם טוב יותר שאליו עוד נגיע, צריך לחשוב כל גבר על אחותו, בתו, אימו, בכל פעם שהוא מתייחס לאישה כאובייקט מיני. נשים הן לא חפצים ואובייקטים נקודה!!!
נוהגים לחשוב בהקשר של הטרדה מינית על מקרים קיצוניים אבל הגיע הזמן להפנים כי תקיפה מינית היא גם החברים במשרד שמדברים כמו בהמות אל הפקידה "הכוסית" והחבר'ה מהמילואים שמזמינים נערת לווי. תקיפה מינית זה לשרוק מהחלון, להוציא לשון כשאישה עוברת ולנשוף כמו קוף במעבר החצייה.
תקיפה מינית היא עמדה מוסרית שלא רואה אישה כאדם והעידן הזה גברותי ורבותי נגמר. שכל גבר יזכור ולא יעז לשכוח, נשים הם בוודאי סובייקט בעל מיניות, שותפות לאהבה ולאושר ועונג, אך לעולם בשום אופן ובשום צורה לא אובייקט לשירותכם.
ואם קראתם עד לכאן אז תודה.
השתתף בכתיבה, בחמת הזעם ובאהבה מינית, בן זוגי היקר לי מאד, שגיא גלאור.
