שנת 1990 בערך, אני בת 11, נערה עם משקפיים, יושבת לצפות עם אבי בטלוויזיה.
אין הרבה אפשרויות, יש רק ערוץ אחד והוא משדר את הסדרה "פרקליטי L.A".
מסתיימת התוכנית, ואני כבר יודעת בדיוק מה התוכנית שלי לחיים ומה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.
אני אהיה עורכת דין.
תמיד הייתי חנונית. זו שתמיד הולכת בתלם ולא יודעת לשבור מוסכמות,
לכן לא הפתעתי אף אחד כשפחות משנה אחרי זה, נרשמתי לתיכון במגמת משפטים והתקבלתי.
במגמה הזו למדו איתי עוד בערך 30 נערים ונערות שרצו גם הם, לעשות צדק וללבוש מדים של בית משפט. החיים בשחור ולבן.
ינואר 2019, 28 שנים מאוחר יותר, בגיל 39, אני כבר 15 שנים עורכת דין בדיני משפחה וגירושין, אמא לחמישה ילדים, ויודעת כמה החיים שלי הם הכל, חוץ משחור ולבן.
נחזור רגע ברוורס. גיל 16, אני יושבת עם חברות בנאפיס ואני מכירה חייל. יוצאים פעם ראשונה והדייט מסתיים באונס.
תנשמו, הכל בסדר. כלומר, ברור שלא בסדר אז, אבל אני כבר בסדר גמור מאז.
כיאה לנערה לוחמת צדק, אני מוצאת את עצמי מגישה תלונה ועוברת סדרת בדיקות בבית החולים.
בבית, ההורים המדהימים שלי התמודדו עם המשבר בדרך היחידה שידעו, והם פשוט חוזרים לשגרה ו"מדלגים" על מה שקרה.
אני מוצאת את עצמי די לבד עם הכל, אז אני משקיעה את כולי בדבר המוכר לי, לימודים ובנתיים מקווה ומחכה לצדק.
אחרי כמעט שנה וחצי אני מגלה שהחיים הם לא שחור ולבן ושהתיק במשטרה נסגר.
זאפטה ראשונה מצלצלת. אובדן התמימות והטוהר. ליטרלי. זאפטה כזו שתעצב את מי שאני שנים אחר כך, תשאיר בי חותם ותדייק אותי.
אני עוד לא יודעת אז, שבאותו לילה נקבעו הייעוד והשליחות שלי בחיים: ללוות אנשים בנקודת השבר שלהם, עד שיצאו לדרך חדשה.
בזכות עוגן יציב מבית, אני עוברת את כל הסערות ויוצאת מכולן מחוזקת.
רק הרבה שנים מאוחר יותר, הבנתי וקיבלתי באהבה את המסקנה שכל הזאפטות, הן מתנות שקיבלתי בחיים.
שבזכותן הפכתי להיות השליחה הכי טובה עבור הלקוחות שלי בהליכי גירושין, ובמשברים משפחתיים.
מתוך הסערות שלי למדתי להביא עבור הלקוחות שלי אמפטיה, הכלה ורגש
ואני יודעת איך ללוות אותם, לחזק ולהיות להם העוגן והמשענת תוך כדי שאני שומרת על טובת הילדים שלהם עד שתחלוף הסערה.
כמעט 24 שנים אחרי הזאפטה ההיא, החיים שלי לגמרי בצבע ורק מדי ביהמ"ש שאני לובשת הם בשחור ולבן.
אהיה בת 40 השנה, נשואה כבר כמעט 12 שנים לרועי וביחד אנחנו מגדלים חמישה זאטוטים.
אני אדם של אנשים, של לבבות, של רגשות.
אני כותבת מהלב, כועסת מהלב, ואוהבת מכל הלב, ואם אני צריכה לסכם במשפט מה מנחה אותי, זה יהיה המשפט הבא:
"אנשים ישכחו מה אמרת להם, אנשים ישכחו מה עשית להם, אבל הם לעולם לא ישכחו איך גרמת להם להרגיש".
תודה שצללתם איתי במנהרת הזמן בשחור ולבן.
מכאן ואילך רק פוסטים בצבע. בואו לבקר שוב.