הבוקר של 6.12.1994 התחיל כמו כל בוקר רגיל. הילדים כבר התעוררו וחיכו לארוחת הבוקר וההכנות לקראת היציאה לגן היו בעיצומן. בשמונה צלצל הטלפון בביתנו שבאוקספורד, שם שהינו לרגל פוסט דוקטורט. על הקו הייתה אמי. התפלאתי על השעה המוקדמת אבל שמחתי, בימים שלפני הולדת הסקייפ והווטסאפ, לקבל שיחה מהארץ.
"היי אימא, מה נשמע?" שאלתי. הייתה שתיקה. "אימא, הכל בסדר?" חזרתי ושאלתי. היא אמרה שתי מילים: "שמוליק איננו".
שמוליק, בן דודי שעבורי היה תמיד "הקטן", שערב נסיעתנו בא לספר לנו על הדירה ששכר עם חברו הטוב מהצבא, הבחור החייכן וטוב הלב, חובב אוכל טוב שידע ליהנות מן החיים עם חבריו וחברתו האהובה.
שמוליק איננו?
שמוליק, טייס מסוק אנפה, נהרג בתאונת אימונים בפלמחים. איש צעיר בראשית חייו עם תוכניות לרוב.
"אני לא מאמינה" השבתי לאמי אחרי שהתחלתי לקלוט את משמעות המילים שאמרה, והיא השיבה "גם אנחנו לא".
עוד באותו ערב עליתי על טיסה לארץ כדי להיות עם הוריו של שמוליק, דודי משה, דודתי זלינה ואחיו עופר, שהפך בן רגע להיות בן יחיד. הגעתי כבר אחרי הלוויה לימים הקשים של השבעה, ימים שלאחריהם החלה ההתמודדות האמיתית של חיים ללא שמוליק, חיים שלא יהיו לעולם כפי שהיו קודם.
לאחר מספר שנים, באחת מסדנאות הכתיבה שהשתתפתי בהן, התבקשתי לכתוב שיר לפי תמונה. כך נולד השיר על שמוליק. הקראתי אותו כבר מספר פעמים באזכרות ביום השנה למותו, והוא תלוי במסגרת לצד תמונתו של שמוליק בבית המשפחה.
לזכרו של הטייס סרן שמוליק (שמואל) בן גרשון,
שנולד בירושלים ביום 17.3.1973 ויישאר לנצח בן עשרים ואחת.
תְּמוּנָה
חָלָב שָׁחוֹר נִגָּר מִתוֹךְ עֵינֵיךָ קֵץ
עַל דַּש מַדֵּי הָרוֹם הַמָּוֶת מְנַצְנֵץ
סִכָּה, מַשְׂאַת נַפְשׁוֹ שֶל מִי שֶלֹא יֵּדַע
מְאוּם, אוּלַי דַּקָּה אַחַת שֶׁל חֲרָדָה
לִפְנֵי שְׁהָחַרְטוֹם נִנְעָץ וּמִתְפָּרֵק
סוֹבֵב עַד שְנוֹפֵל, דּוֹמֵם, שֻׁלְחָן בְּלֵק גֶ'ק
גּוֹמֵעַ רְסִיסִים שֶׁל הֶבְזְקֵי יִזְכּוֹר
לַחֲלוֹמוֹת אֶתְמוֹל אֲשֶׁר נִתְּכוּ לְקֹר
חָזָק מְאִמָּאִ וּבְיַדָה שְׂמִיכָה חַמָּה
מִשְׁקֹלֶת הַסִכָּה צָנְחָה לָאֲדָמָה
שְׁאֶת גּוּפְךָ נָשְמָה, יוֹנֶקֶת אֶת הַטַעַם
שֶׁל אִישׁ, שֶׁל מִשְׁפָּחָה, שֶׁלֹּא יִחְיוּ אַף פַּעַם.
