"הזאב מוול סטריט" עטור תשבחות, ליאונרדו דיקפריו מועמד לאוסקר לשחקן הטוב ביותר והמבקרים גומרים את ההלל על הסרט. אומר זאת כך: הסרט לא רע ומעניין, הוא מתאר מצב נורא, מוחשי מאד, של חיי הוללות ושחיתות אלימים וכוחניים בקרב המנהלים בוול סטריט והברוקרים העובדים עמם. הצופה יוצא מן הסרט כשהוא מזועזע ומלא גועל.
האם כל זה הופך את הסרט ליצירת המופת של השנה? ממש לא. הסרט אכן מתאר, כמו בצילום, את מה שהתרחש סביב שוק המניות האמריקאי, אולם אין בו הרבה מעבר לכך. קודם כל, הוא מציג את דמותו של "הזאב" באופן חד ממדי ביותר. אנשים הם יצורים מורכבים מבחינה נפשית, כשאמונות ודעות שונות, כמו גם תחושות פנימיות שלא תמיד הם מודעים להן ולמקורן, מצויות בקרבם. בדמותו של "הזאב" ובאופן שבו מגלם אותו דיקפריו אין לכך זכר. הוא מצטייר כרע המוחלט, כמעט שטני, ואין שום העמקה או בחינה של הרקע למעשיו או למקור הרוע שלו. כך גם לא נעשה שום ניסיון לגרד את שכבת הציפוי העליונה של התיאורים הפלסטיים בסרט ולראות משהו מעבר לאווירת הדקדנס שהוא מציג בפירוט. אין תהייה מה מניע את אותם אנשים, איך מאות ברוקרים בחברה כולם כל כך רעים, כוחניים, נצלנים, תאבי בצע ושטופי זימה ומדוע כל אותם אנשים קטנים ודלי אמצעים משקיעים אצלם את כל כספם. נכון שכשאתה יוצא מן הסרט אתה סולד מן הקפיטליזם, במיוחד אם לא נסחפת אחרי מקסמיו גם קודם לכן, אולם לאחר סיום ההקרנה הסרט לא מעורר שאלות אנושיות ובעיקר לא מניב תגובה רגשית כמו כאב, רחמים או כעס, אלא רק בחילה.
אמנות טובה, לעניות דעתי, בין אם מדובר בספרות, שירה, מוסיקה, קולנוע או תיאטרון, צריכה לרגש, לגעת ולהעניק חוויה שיש בה יותר ממה שנראה מעל לפני השטח. לא כך היה כשיצאתי מ"הזאב מוול סטריט". בתחילה חשבתי שאולי תחושת האכזבה נובעת מכך שהסרט הוא אמריקאי ולא אירופאי ולכן, מן הסתם, שטחי, אולם אז נזכרתי בסרט הקודם שבו צפיתי, "להציל את מיסטר בנקס", שאף הוא אמריקאי ואפילו הוליוודי, לכאורה סרט קליל וחביב על הדרך הארוכה להפקת הסרט "מרי פופינס". אכן, צודקים המבקרים את הצגתו של וולט דיסני בסרט כאב חביב וידידותי, תיאור השונה מאד מדמותו האמיתית והשנויה במחלוקת, מן הסתם בשל העובדה שדיסני הפיקו את הסרט, אולם בהתעלם מכך הסרט מצליח גם לרגש וגם לעורר למחשבה. למה? כי מעבר לסיפור המסגרת של ניסיונותיו הממושכים והנואשים של וולט דיסני לשכנע את מחברת הספר, פאמלה טרברס, למכור לו את זכויותיה לתסריט, יש בו סיפור חיים מעניין, סיפור החניכה של הסופרת, דרך התחקות אחרי חייה המוקדמים והמבנה הרגשי שלה. בעקבות הצפייה בסרט עולות תהיות לגבי מקורות היצירה של אמנים בכלל ועל האופן שבו הם מפרשים את יצירתם לעומת האופן שאנו, הצופים במקרה זה, מבינים אותה. כך, שם הסרט מרמז על ההפתעה שצפויה לנו עם ההבנה המחודשת של הסיפור, לאחר שנכיר את הסופרת. אך מעל לכל, מעבר לעניין ולמחשבה שהסרט מעורר, הוא פשוט מאד מרגש. כדאי לראות.
