פעם היינו משאירים אחד לשני פתקים, יוצאים מהבית וכותבים בקצרה כמה מילים על לאן ולמה הלכנו ומתי נחזור.
אמא שלי היתה משאירה לנו פתק ובסופו חותמת בנשיקה, היא היתה מצמידה את השפתיים לנייר ומנשקת אותו עם האודם האדום שלה בצירוף המילים: LOVE YOU.
לסבתא שלי היתה שיטה אחרת אם היא היתה קופצת לבקר ולא היינו בבית במקום להשאיר פתק היא היתה משאירה בחריץ של המפתח בדלת פרח או עלה. כשהיינו מגיעים הביתה ומכניסים את המפתח לחריץ היינו מוציאים את העלה או הפרח ומתוך אינסטינקט מתעצבנים, אבל אז מיד היינו נזכרים שזו בטח סבתא שהיתה כאן ומיד היינו מחייכים.
סבא שלי נהג לשלוח את כלב הזאב שלו 'חבוב' היה שמו, למכולת השכונתית עם סל ובתוכו פתק שכלל את רשימת המצרכים, בעל המכולת 'שם טוב' היה ממלא את הסל ושולח את הכלב בחזרה עם סל מלא.
לאחר שסבתי נפטרה, כתב סבא כמה מילים על פיסת עיתון אותן הוא הקריא מעל הקבר שלה ( אותה פיסת עיתון שמורה אצלי בארנק כבר למעלה מ 16 שנים).
"תשכבי במנוחה בגן עדן עד תחיית המתים ותהיי מליץ יושר בפני בן ציון של מעלה לכל המשפחה ולכל עם ישראל ונאמר אמן (אמת מאמונה נוצרה)"
חיים שלמים של 65 שנים ביחד הסתכמו להם לידי משפט אחד .
היו כמה פתקים במהלך החיים שלי שלעולם לא אשכח.
בתקופת הרווקות היו לא מעט פתקים שעזרו לנו להימנע משיחה בארבע עיניים, היינו קמים בבוקר משאירים פתק ונעלמים.
'זה לא אתה זו אני' 'אני בתקופה לא טובה עדיף שנתרחק' 'ממש בא לי שנשאר ידידים' 'אל תתקשר יותר אני לא בקטע'…
אחרי פתקים מהסוג הזה המזכירה האלקטרונית עבדה שעות נוספות. זוכרים את זה כשמשהו היה מתקשר היינו נותנים למזכירה האלקטרונית לענות, ויכולנו לשמוע מי זה ולהחליט אם בא לנו לענות. עד היום האיש שלי היקר מתלונן שבתחילת הדרך המזכירה שלי היתה סוג של BFF שלו.
היה פתק אחד שלכאורה היה נחמד מאוד ומחמם את הלב, אבל אחרי שקראתי אותו הבנתי שאותו בחור נעל אותי בטעות בביתו ויצא עם המפתח היחיד שהיה בדירה . האפשרות היחידה שעמדה בפני לצאת מהדירה שלו, היתה דרך החלון. למזלי ברגע האחרון גיליתי שהשותף שלו ישן שנת ישרים בחדר הסמוך, הוא התעורר לקריאות הייאוש שלי ופתח לי את הדלת כשהוא מסנן ' רק תצאי כבר'…
היום כבר אין צורך בפתקים הכל עובר אונליין בווטסאפ.
הקטנה שלי שעדיין לא מכורה למטען ולנייד שלה (רב הזמן הוא לא טעון כך שהוא סוג של עציץ בחדר) עדיין כותבת לי פתקים.
לפני כמה ימים היא כתבה לי פתק 'אמא הלכתי לחברה ביי אוהבת אותך אחזור פעם…' או 'סליחה לא התכוונתי אפשר לצאת מהחדר?' או 'אמא את מדהימה שאת כותבת כל דף שלך הוא הרפתקה'.
הפתקים האלה ממש עושים לי את זה והם כל-כך של פעם. אני מתגעגעת לימים שבהם המילה הכתובה היתה מונחת על הדף. לרב הפתקים נרשמו על דף מזדמן, כזה שנתלש ממחברת או מפנקס, כזה שהיה המאחורה של חשבון ארנונה או סתם דף עם הסבר על הטיול השנתי. מה שהיה כיף זה שהפתק נשאר גם אחרי שחזרנו, והיה כיף להיתקל בו גם אחרי כמה ימים בדרך לפח האשפה.
היתה תקופה שהייתי משאירה לחמודים שלי פתק כל בוקר זה היה משהו בסגנון:' יש לכם אוכל במקרר תחממו ותאכלו. תכינו שיעורים ותשאירו נקי אחריכם אוהבת אמא'. החמודים מבחינתם היו קוראים את הפתק (או שלא), מוציאים את האוכל מהמקרר, לפעמים מוציאים את הניילון הנצמד לפעמים גם לא, משאירים את הצלחות מלאות או עם נגיסה קלה. הכיור היה מלא כלים מהניסיונות שלהם לגוון ולהכין משהו אחר יותר מרגש, השולחן מלא פירורים כוסות ושאר ירקות.
שיעורים אף אחד לא עשה 'כי לא הבנתי וחיכיתי לך…' בקיצור הפתק היה בעיקר בשבילי, כשכתבתי אותו ראיתי איך גם כשאני לא נמצאת אני שולטת על הענינים מרחוק (הצורך להיות בשליטה תמידית).
האמצעית שלי נכנסה השבע הביתה עם חברה ואמרה לי :'אמא אנחנו הולכות ללמוד למבחן בגיאוגרפיה ולהכין פתקים' אני עניתי לה על אוטומט :'יופי ממי'. אחרי כמה דקות כשנפל לי האסימון, עליתי לחדר שלה כשכולי דרוכה לנאום לה על כמה זה לא לעניין ללמוד עם פתקים (בתור מי שהמציאה אותם) ועל זה שהכי גרוע זה להיתפס עם פתקים. אני נכנסת לחדר ומוצאת את שתי החמודות עומדות ליד ארון הבגדים שלה ומשננות את התשובות מתוך שלל פתקים שהן תלו עליו. נשארתי המומה ופרגנתי להן על היצירתיות.
לא מזמן היה פתק אחד שהצחיק וריגש אותי במיוחד. הבכור שלי שנמצא בגיל הזה שממעיטים במילים או בווטסאפים עם ההורים, השאיר לי במקרר על חבילת השניצלים שהוצאתי להפשיר : ' תטגני'. בעידן של בישול אוכל בריא וכל החרטה הזה, אני בעיקר מכינה שניצלים אפויים בתנור. חשבתי שהצלחתי להוקיע את הטיגון, אבל מסתבר שהטעם בכל זאת לא אותו טעם. הילד הבין שלאמא שלו יש כבוד למילה הכתובה ואם הוא יכתוב זה יצליח לו. תכלס אחרי שראיתי הפתק חייכתי וצחקתי לעצמי ומנגד הוצאתי את הסיר והשמן וטיגנתי בנאמנות אין קץ.
אז אם אתם כמוני אנשים של פתקים… תמשיכו לכתוב אחד לשני פתקים ותשאירו אותם על השולחן במטבח, בתוך הקופסה עם הסנדוויץ, על השיש, במקרר או על הכרית בחדר שינה. כי אין כמו המילה הכתובה על הפתק.
