מי שגר בישראל ומי שחי בקרב קהילות יהודיות בחו"ל, יודע כי טקס החינה הוא חלק בלתי נפרד ממסורות ותרבויות, בעיקר בקרב עדות כמו העדה המרוקנית, התימנית, ההודית ועוד. חינה הוא טקס שנחשב בלתי נפרד מאורח חייהם של בני העדות השונות בעיקר עבור אלה שמקורן במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובהודו. מטרתה של חינה היא לציין ולחגוג את המעברים מחיים של רווקות למעבר של חיים כזוג ומכאן להקמת משפחה.
חינה בהיסטוריה
את טקס החינה הקדום חגגו עמים ועדות כבר מימי התנ"ך בעוד שישנן עדויות וסימנים לחגיגית הטקס על ידי עמים עתיקים. את החנה חגגו כבר בשנים של 2100 לפני הספירה. הוכחות לחגיגה נראו בקרב עמים קדומים כמו שומרים, כנענים, אנשים שידועים כתושבי אוגרית ושאר עדות וקבוצות מתיישבים. חשוב לדעת כי טקס זה החל את דרכו דווקא בהודו, והוא הפך למנת חלקם של עדות יהודיות מן המזרח.
בכך למשל, חינה מרוקאית מאופיינת בחגיגות עבור הארוס והארוסה, זאת כמה ימים לפני חתונתם בעוד שהמטרה של הטקס היא לברך את הזוג בפריון, פרנסה, שלום בית, שפע ועוד. הטקס נחשב אירוע שחייבים לחגוג וכאשר חוגגים אותו עושים זאת עם תלבושות מסורתיות מיוחדות, אוכל עדתי שנהוג בטקסים כאלה, גלביות מיוחדות רקומות והמון קינוחים מתוקים.
טקס החינה עצמו נועד לביצוע הסכם בין המשפחות בו החתן מתחייב לדאוג לכלתו והוא מציע סכום נכבד לשמירה על בטחונה. בטקס מורחים על כפות ידי החתן והכלה את המשחה הכתומה, תוך צהלולים וריקודים.
מהות הטקס
חינה שימשה מאז ומתמיד כטקס שמח במיוחד וכחגיגה של בני העדה כדי לציין אירועים, שבראשם חתונות. בזמן הטקס מתלבשים בני העדה בביגוד ייחודי, רוקדים למוזיקה עדתית ומורחים על כף ידם של בני הזוג ושל המשתתפים – מרחקת שמכינים מעלים בשם 'כופר לבן' שיוצרים מעין משחה אדומה. את המשחה מורחים על כפות הידיים כדי לברך את המשתתפים במזל טוב ובשפע.
את טקס החינה אפשר לחגוג בבית, או באולם אירועים או במסעדות שמספקות את כל מה שדרוש עבור הטקס, החל מכיסאות מיוחדים ומפוארים עד תלבושות, אוכל מסורתי עוגיות מתוקות, משקאות ותה. בכך אפשר להתחיל את חגיגות הנישואין כמה ימים לפני החתונה עצמה, ולהנות משמחה ואהבה של כל המשפחה.