איפה שמתי את "מסיכת האושר" ? צריכה אותה דחוף לחג..

איפה המסיכה לעזאזל? טוב נו…מהחג הרציני האחרון כבר עבר די הרבה זמן ואני צריכה להתחיל לעטות את מסיכת האושר ו"הכל בסדר"  ו"אני אצל…" – עלי. אני לא צריכה לעשות את זה בתור חובה קיומית, אף אחד לא מכריח אותי, אבל כדי לשרוד את החגים האלה בלי טרדה מיותרת – למדתי להיות מאושרת.
כן, גם לאושר יש נוסחא, תלוי מהו אושר בשבילי. אל תציקו לי, אל תגידו לי, אל תנסחו לי את עשרת השאלות בסגנון עשרת הדברות, פשוט אל…. נכון, די פשוט לעלות על טיסה ולחזור אחרי – אבל גם אז תבוא מסכת ה-למה ו"לא יכולת אחרי?..". יש לי משפחה כזו (כמה היא קטנה – ככה היא עושה רעש), ככה שטרחת ההצטופפות בחו"ל הקלאסי ובזבוז של דולרים או יורו – לא ייגרמו לי בתקופה הזו אושר יותר מדי גדול.
אני מכירה אנשים שהתחילו כבר במסע הקניות בחניות המתנות או מחפשים רעיונות למתנות או עובדים בשיטת המיחזור , שומרים על איכות הסביבה וממחזרים את אלה שקיבלנו בשנה שעברה לאלה שאנחנו רוצים לתת השנה.חברות הקייטרינג כבר התחילו לשלוח בסוף אוגוסט את ההצעות שלהן – אפילו במזון מוכן יש הנחות, יש כרטיס חבר מפלסטיק, כמו כל המועדונים. אוכל = פלסטיק. אל תשאלו אותי למה זה כמעט בלתי נתפס עבורי, אבל זה ממש ככה.
טוב, צריך בשלב הזה כבר להערך עם תשובות מוכנות, כאלה שלא ייתפסו אותי כמי שהקשר בין מה שאמרתי ובין המציאות רחוק מאד, והאופציות האחרות שקיימות הן הרגילות והבנאליות וכמה פעמים אפשר להשתמש בהן. יש כמובן את זו שמדברת על האושר שבגיבוש המשפחתי ומזל שיש חגים כדי להפגש (כן, חגים ולוויות..), והאופצייה השנייה תתייחס לסבל (כולנו פולנים לצורך העניין) שחייבים לעבור אותו. עוד ערב משפחתי אחד שלא רק אנחנו סובלים – אחוות הסבל המשותף. בדרך כלל אני בוחרת אחת מהאופציות האלה עד שבשנה שעברה נדפקתי והיה ברור שאני צריכה למצוא אופצייה יותר יצירתית. כן, זה קורה גם לטובים ביננו…..
מטבעי אני לא אדם שאוהב להתגבש עם קבוצת אנשים אקראית או משפחתית. אין לי חשק לצחוק באופן קבוצתי, להיות קשובה קבוצתית, לבוא פחות או יותר עם כולם ולאכול ולומר (או לשקר לפעמים) כמה האוכל נהדר. גם הילדים הקטנים של הדודה שלי (שלפעמים אני מחבבת מאד) נוטים לעצבן אותי מאד בסיטואציות האלה. אולי הריכוז הזה של : "אמא הוא עשה לי…" ומבט נזעם של האם לכיוון האב השלוו ששומע את המשפט הכל כך לא מקורי "  תראה, תראה – זה גם הילדים שלך אתה יודע ?…"  -מחייב שימוש מנומס במסיכת האושר.
זהו, שאני מצויינת בקיטורים על החגים ועל כל האירועים האלה שמבקשים גיבוש משפחתי. איכשהו כנראה נולדתי סוציומטית (אולי בגלל שאני "ילדה לא מתוכננת" ?) ומן הסתם אין לי מוטיבציה ענקית לשפר את זה. אני בנוייה הרבה יותר למערכות יחסים אינטימיות של קבוצות אנשים קטנות ושם אפשר לומר שאני אפילו מצטיינת. במקומות ועם אנשים שאני בוחרת להיות – אני ממש טובה ואפילו לא מרגישה ש"צריך"  אלא פשוט זה כך.
למה לעזאזל זה לא קורה בחגים ובאירועים המשפחתייים ? למה שם אני לא מסוגלת להנות באמת ותמיד תמיד צריכה לעטות את מסיכת האושר ולהראות כמה אני מרגישה נפלא ושמחה להיות עם כולם כשאני כל כך לא? משהו דפוק אצלי ? כנראה שלא ממש…כנראה שאני לא המצאתי את הפטנט הזה של מתעבי הגיבושונים המשפחתיים וחלק באמת מחפשים עד היום את הפתרון שעדיין ישאיר אותם בחיק המשפחה הבלתי מתפקדת אבל עדיין יישארו כמוני חלק מהמשפחה.
ייסורי המצפון ורגשי האשם הם חלק "בילט-אין" אצלי. כמו שנולדים עם ידיים ורגליים ושאר "אביזרי" הגוף, אני נולדתי גם עם ייסורי המצפון ורגשי האשם ולצערי אין ניתוח שמסיר אותם. אפשר להשתמש בהם באופן חלקי מדי פעם, אפשר לומר שהם מקולקלים בפעם אחרת – אבל זה לא יעבוד לנצח…בסוף הם הרי יינצחו, רגשי אשם מנצחים אותי בקלות ובסוף…אני עוד מרגישה רע עם עצמי ונשארת עם השאלה הקלאסית "למה זה מגיע לי ?".
לשקר? טוב, זו גם אופצייה שבאה בחשבון, לא בעדיפות ראשונה, אבל כ SOS זוהי אופצייה שאפשר להשתמש בה – מיועדת בעיקר לעיתות חירום. זהו, הבעייה היא שברמה המוסרית זה לא שווה את העניין כי תהייה חזרה אוטומטית לייסורי המצפון ומה הרווחתי מזה? כלום. אולי הרווחתי במקרה הטוב את הדילוג על הגיבוש המשפחתי -זה הקרוב, אבל אני לא בטוחה שייסורי המצפון שווים את זה. צריך לעשות מתמטיקה מדוייקת : שלוש שעות של שימוש במסיכת האושר ואחר כך אפשר להתפשט מכל ההצגה הזו או לחפש איזה משהו יצירתי במיוחד.
מישהו חייב להמציא איזו פורמולה שתשמע אותנטית מספיק ואפשר ישר לשלוף כמו "בדקה התשעים היה איזה אירוע שלא סבל דיחוי, מצטערת שלא הספקתי להודיע…" – מצבים שלא רצוי ולא ראוי להגיע אליהם.
זה לא שאני מתעבת אנשים ואירועים באופן אוטומטי – אני לא. צריך להיות כנים – אני לא ממש מחבבת אירועים מהסוג הזה, אבל אני מסוגלת להיות חביבה אם זה אירוע שממש חשוב לי והרוב לא נחשבים ככאלה. אני כן רוצה להיות משוייכת לאותו חלק שמרגיש חגיגי ומרשה לעצמו להרגיש שמח – ואני לא יודעת איך עושים את זה….לא למדתי אף פעם. ידעתי שצריך לעבור את זה, לסמן וי עם כל המשפחה , לאחל את הברכות המתאימות, לחייך את החיוכים במקומות המתאימים בנימוס ו…אפשר ללכת הלאה עד הפעם הבאה.
אז כמו תמיד….אני אצא למסע קניות כי צריך – למרות שכל אחד נשבע ש"משנה הבאה אף אחד לא מביא כלום…" , אחפש את המסיכה, מסיכת האושר ואהיה חלק מהמשפחה הבלתי מתפקדת אבל המאושרת כמו תמיד…..שתהייה שנה טובה..:))