״המצב בארץ לא מלחיץ אותו״, אני עונה לכל מי ששואל איך הוא מרגיש עם כל מה שקורה. בבית שלנו אין טלוויזיה ובנסיעותינו אנחנו בעיקר משוחחים ופחות קשובים למבזקי החדשות בתחנה המקומית. הוא לא אוהב את הרדיו בישראל, הכל הרי בעברית. ואני נזכרת איך שלוש שנים אחורה, בזמן הלימודים ובדרך חזרה מתל אביב, האזנתי בקביעות ובסיבובי אגן לתוכניות המוזיקה הדרום אמריקאיות בתחנת 99 או 100 אף אם. מדי יום שישי,כשנשב עם משפחתי לארוחת ערב, תתלהט השיחה סביב שולחן האוכל ותהפוך כולה לעברית שוצפת שקשה לתרגם ולתשוקה מזרח תיכונית שקשה לצנן ואז, כשאסתכל על מבטו התוהה, אבקש שנחזור לשוחח באנגלית ואנסה לתרגם את כל השיח תוך הסברים על המרקם העדין של מציאות חיינו. וכשאבי המלומד יפנה ללמדו בגאווה על הסיבות בזכותן אין לנו ארץ אחרת ועל מצב החסה בשטחים, ירכין הוא את הראש כאילו אומר ׳לא מעוניין לשמוע׳ ובמקום זה יאמר 'לא הבנתי' וימשיך לנגב את החומוס מהצלחת, עם החלה של שבת. לטענתו אלימות קיימת בכל מקום ואין איך לברוח ממנה. מה שאנחנו קוראים לו לאומני הוא חווה כחלק מהתרבות הדרום אמריקאית ומה שאצלנו נקרא טרוריסט אצלו נקרא עבריין ואני אומרת לו שאני מפחדת והוא משיב ״it's not bad to have fear" ואז שואל אותי איך אומרים fear בעברית. אני אומר ״פחד״ והוא יחזור אחריי עד שזה ישמע נכון ויגיד בחצי אנגלית חצי עברית ״it's not bad to פחד״ ואני אסביר שהדרך הנכונה לומר זאת היא ״זה לא רע לפחד״ והוא שוב יחזור אחריי בעברית ואז יאמר זאת באנגלית ובספרדית-
it's not bad to be afraid
El miedo no es malo
וכבר שבוע שלם כולנו קמים לעוד בוקר עם חדשות עצובות והוא אומר לי "you lied to me. You said it's safe " ומוסיף קריצה כמו שהוא תמיד עושה. כאילו אומר שהוא לא באמת חושש ואני בינתיים מבטלת את התור שנקבע עבורי לבדיקת מעקב רק משום שהמרפאה ממוקמת בשדרה מרכזית והמחשבות ממוקמות ברחובות של פחד. וכשנקבע להיפגש בשוק אחרי שהתפצלנו איש אישה לעיסוקינו, אתקשר אליו ארבע פעמים עד שיענה, באותן שלוש דקות של הליכה משם לכאן ואז אתנצל ואסביר לו שעל אף שאינו מעוניין לשמוע הוא חייב כעת להקשיב. גם לכסף הוא מתרגל כאן ומתחיל לחשוב בשקלים. בכל פעם שנסתובב יחד בקניות השבועיות הוא יגיד שכדאי שנשתמש בקרדיט כדי לשמור על המזומן, הוא לא יקנה מצרכים בתשלומים ותמיד ינסה להסביר לי שעל אף הריבית הגבוהה, עדיף שאפרוש את ההלוואה לבנק משום הכסף של היום שווה יותר מהכסף של מחר והרי ברור שנחזיר אותה הרבה לפני התשלום האחרון. ובכל בוקר שאתארגן ליום עבודה הוא ינשק אותי ויגיד לי "go provide" ואז באמצע הלילה מתוך שינה ישאל "do you need me to pay for this" ויחזור לנשימותיו העמוקות, משאיר אותי להתמודד לבד עם מה שעובר לו בתת המודע. ואנחנו מוקפים חברים שעושים כל כך הרבה עבורנו במילים כל כך מעטות, מוקפים מחוות תוצרת הארץ והוא בכלל לא יבין מדוע אני כל כך סנטימנטלית שהרי לא חסר לנו דבר ואני לא אדע איך להסביר לו שיש דברים שקורים רק כאן, שרגע לפני אני ביקשתי מהיקום ושגם תת המודע שלי כל העת במצב חלימה. ובסוף כל יום רווי ידיעות כואבות ומחשבות, אני אבקש מעט להתנתק ואסביר לו שלפעמים כאן בארץ כשצריך אז צריך והוא לא שואל מדוע רק מוריד עבורי את כל הפרקים של כל העונות של הסדרה הזו שמרגישה לי כמו בית, במהדורה מורחבת עם קטעים שלא שודרו מעולם. ואני צוחקת בכל פעם מחדש והוא שלא מצליח להבין איך אני מסוגלת לצפות שוב ושוב יבקש שאגביר כדי שיוכל לשמוע בחצי אוזן ואז יצחק איתי. ואחרי כל זה אזכיר לעצמי שהוא כבר נוסע לבד לשחק כדור עף וקובע עם השכן לטניס בשבת ועם השכנה ליוגה בשני, עם אבי קבע לשפץ את המדפים שהביא לסלון ועם הפקידה בקופת החולים מתרגל הוא ספרדית מטלנובלות. הוא יודע להגיד ״שלום״ ו״מה שלומכם?״, יודע לצקצק עם הלשון וגם לבקש ממני מעט ״סבלנות״ וכשאני כועסת הוא לוחש לי ״סליחה, אני מצטער״ ואז מדביק נשיקה על הלחי. הוא כבר אמר לי פעם מבעד לדמעותיו, באמצע איזו מריבה, שזה לא בית אם אני לא כאן . וכשנשב בפאב, זה שהוא גם מסעדה, יגש אלינו אחראי המשמרת בחיוך רחב וילחץ לו את היד, ואז יניח על שולחננו חלה של שבת ובסוף גם קינוח, על חשבון הבית. הוא כבר יודע להגיד ״תודה" ו"שבת שלום״. מדי פעם יעדכן אותי בידיעה חדשותית שקרא או ישאל על מצב החסה בשטחים, יזמין פלאפל עם טחינה ויחזור מקניות עם שמנת אורגינל וצנצנת סילאן. ואולי באמת זה הבית שלי. אולי באמת אין לי ארץ אחרת. ואולי כרגע גם לו.
