הוא אוחז בידה ומוביל אותה אל עבר חופתם, באמצע השביל שנדמה שאינו נגמר הוא עוצר ופורש בהילוך אטי את ההינומה על פניה, בית החזה שלה עולה ויורד, דוהר לו מהתרגשות שכנראה אוחזת בה ובכל שאר הכלות היפות בדרך אל האושר. גרוני נחנק ומתמלא דמעות מהתרגשות קיטשית שמתאימה לי כל כך, או מבלבול, או משמחה שעליתי על הטרמפ שהוצע לי ובכל זאת באתי וזכיתי לראות את הדודות שדוהרות כמו הלב שלה, הולכות ומתבגרות, חלקן כבר ממש מזדקנות.
נכנסים לאולם. אני מתיישבת ופורסת כמו רובוט את מפית הבד על הברכיים, נוהל חתונות משפחתיות. כבר שנים שאני כמעט ולא מגיעה לכאלה. סלטים על השולחנות, מלצרים או נערים לובשים סינרים שחורים מתרוצצים, ארנקים נפתחים וכוס יין מתמלאת בטיפים. עמדת DJ עם מסך לדים מסנוור, פמוטי ענק מסתירים את האופק ומזגן שמדמה אווירה של הקוטב הצפוני.
יש לי דז'וו. כבר שנים ששטנץ החתונות המשפחתיות לא השתנה, זה רק השמות, האולמות ואנחנו שמשתנים. קבלת פנים עם סיגרים ופסטלים, חופה, מנה ראשונה בצק פילו עם פטריות, שיר כניסה, מנהל התפעול מסתובב סביב הזוג עם עגלה, הוא שופך קרח יבש והזוג מתמלא בעשן סמיך, רומנטי ודביק, שוב אני מתרגשת, מילים כדרבנות בשיר מזרחי שמעולם לא שמעתי. ברגע השיא זיקוקי אולמות נשלפים ומשלימים לצלמים את התאורה הדרמטית והמושלמת. מחנק. ריח חריף מאיים עליי. למנה העיקרית להערכתי מעולם לא הגעתי.
שבוע קודם לכן, באירוע של לקוחות נפלאים שלי, בעולם אירועים שהוא רחוק אלפי שנות אור ושקלים משטנץ החתונות המשפחתיות, בחצר של בית רחב ידיים, בגינה מטופחת על שפת הבריכה בין מנות הגורמה, לעיצוב מרהיב, למופע תוכן מושקע, אני מתרוצצת בין המשימות כשלפתע טפיחה על הכתף. מסתובבת. יעל? שואלת אותי בחורה יפה עם תלתלים. כן. אני עונה. לא הייתי בטוחה היא אומרת, אבל עכשיו אני יודעת שכן. אנחנו בנות דודות.
הסיכוי שאני אדמיין שאולי אפגוש את אחת מעשרות בנות הדודות שלי דווקא באירוע המצומצם והיוקרתי הזה לא קיים. אני כמובן לא מזהה אותה והיא מחברת לי את הקצוות. אני מוצאת זמן בהמשך הערב ואנחנו מחליפות כמה מילים. אנחנו בנות אותו גיל, בעלה מנכ"ל גדול בקבוצת חברות של הלקוח שלי, היא אמא לילדים, אשת קריירה עצמאית. האימהות שלנו אחיות. נפרדנו לשלום בנימוס. לאירוע המשפחתי השבוע היא לא הגיעה. הצטערתי. איזה פספוס אני חושבת לעצמי בדרך הביתה. היינו יכולות להיות ממש קרובות. היא בחורה מקסימה.
כמעט סוף שנות ה 90, אני כבר אשת קריירה, הרגע שלי להשאיר את חותמי בעולם מגיע ושמי עומד להיות מודפס על האוסף הישראלי המוסיקלי הראשון שהופק בישראל כמפיקה בפועל. השד העדתי יוצא מהבקבוק ואני לא מעזה לשים את שם משפחתי שם. כבר בילדות שלי בקיבוץ ידעתי שאני שייכת במוצאי לאותם אנשים ששייכים לצד הפחות נוצץ של החיים ואם להיות לרגע גזענית, אז כל הילדות ידעתי שאני שייכת לצד הפחות לבן, טוב נו בוא נוציא את זה – לצד השחור !
עם השחרור מהצבא והתנפצות הבועה ושמה קיבוץ היישר בפרצופי, הפכתי מתכחשת לשורשיי באופן קיצוני משהו. שנים שלא הגעתי כמעט לאירועים משפחתיים, בהזדמנות הראשונה שיניתי את שם משפחתי בתעודת הזהות תוך שאני מעברתת אותו ונהניתי להסתתר בחסותו של גוון עורי הבהיר ושורשיי מים השיבולים שבקיבוץ. מרוקו ואני לא קשורות.
בתחילת שנות האלפיים נישאתי ונשאתי על עצמי בגאון את שם המשפחה הגרמני (שעוברת גם הוא) של בעלי. מעכשיו אני גברת זוהר. תודה לאל, אפשר לנשום. מאז נדמה שלא הזכרתי את שם משפחתו של אבי בשום הזדמנות. עד היום מרגישה שזה מיותר.
לא הקידמה, לא השנים שעברו מאז קום המדינה ו"השתלבותם של בני עדות המזרח בכל תחומי החיים" וגם לא החיים החדשים שהתחלתי במקום שבו אף אחד לא יודע מה היה שם משפחתי בעבר שינו אצלי משהו, אלה היו דווקא הלידה של שני הראשונים שלי, העובדה שכל המשפחה הגרעינית שבה גדלתי למעט הוריי בחרו לחיות מעבר לים ודרמה אחת שבה אחיה של אמי, אחד מבין 12 האחים והאחיות שלה כמעט והלך לעולמו, שינו בי משהו. נמאס לי להתכחש.
לפני כמה שנים מצאתי את עצמי מארגנת עם אותו דוד שלי שכמעט והלך מאתנו ולמזלנו הגדול נשאר, אירוע גדול לכינוס כל השושלת מצידה של אמי. שושלת אמזלג. באירוע הזה הבנתי. מדובר בשושלת איכותית. סבתא שלנו אמנם הגיעה מכפר, ילדה בגיל 14 את ביתה הבכורה, בדרך איבדה כמה ילדים, העלייה לארץ ישראל לא הייתה קלה לה ולכל בנותיה ובניה וכשהגיעו לכאן נאלצו להתמודד עם השד העדתי שבואו נודה, עד היום מסתובב בקרבנו. הבנות שלה ושני בניה שאנחנו דור ההמשך שלהם למד להתערבב, השכיל לעשות וגדל להצלחות.
שוב בחתונה. מנה ראשונה, הדוד שלי מסתובב בגאווה בין השולחנות. הפתעת אותי הוא אומר לי, איזה יופי שבאת, ממש עשית לי הפתעה. הדודה שלי הגדולה מכולן, זו שרק 14 שנים הפרידו בינה לבין סבתא שלי כשילדה אותה כבר מתקשה ללכת ולעמוד, האחיות שלה מקיפות אותה ביראת כבוד, דואגות לה מכל הלב, היא חצתה את גיל 80. אני רוכנת לנשק אותה ומבינה איזו זכות נפלה בחיקי. מזל שבאתי.
הכלה והחתן לא מפסיקים להתנשק בסלואו אפוף עשן. היא יפה אני חושבת לעצמי. עוד בת דודה שלי שלא הייתי מזהה ברחוב. שנים שלא ראיתי אותה. אני בוהה בהם וחושבת על יום הצילומים שעשינו רק לפני כמה ימים לחתן וכלה מקסימים ומיוחדים מסרט אחר שאנחנו מפיקים להם חתונה, יום צילומים עם בגדים שהושכרו, לוקיישן מיוחד עם רכבים ששווים כסף רב, באחוזה מרהיבה במרכז הארץ, חתונת קונספט. כמה סוראליסטי אני חושבת לעצמי כשהמלצר מעיר אותי ושואל אם להגיש לי דג או בצק פילו, איך לא, ממולא פטריות.
השבוע ראיתי עם חברות את הסרט הנפלא של חנה אזולאי הספרי "אנשים כתומים", סרט שגרם לי להבין. דברים שידעתי, עכשיו מתחדדים. לכו לראות.
אל תתכחשו למי שאתם.
באהבה,
אני
