יום הזיכרון תמיד מזכיר לי אני אומרת לו כשהוא לא מבין איך אפשר להתרגש עד כדי דמעות מהשיר ״יש ערמה של חברה על הדשא״. אני מסיעה אותו לאימון, יום הזיכרון רק נכנס. החלפתי מוד, המרוץ המטורף נפסק. הדיסקים עם מיטב הלהיטים מפנים מקום לפלייליסט הכי יפה, נוגה, מרגש. המילים, הן מקבלות משקל ניכר, אני פריקית מטורפת של מילים.
המחנק בגרון שגורמים לי השירים האלה לא יעזוב אותי עד מחר בערב אני אומרת לו. תקשיב, אני מכריחה אותו כשברקע מתנגן ״ילדות נשכחת״. הוא לא ממש מבין על מה ההתרגשות ונדמה לי שהוא בעיקר רוצה להגיע כבר ולרדת מהרכב של האישה המוזרה הזו שבדרך כלל היא האמא הכי קולית ועדכנית שיש ולפתע הפכה נוגה, רגשנית ומלאת זיכרונות עצובים וכל כך ישראלים.
שיר "הרעות", אני מורידה אותו ויכולה לפרוץ לי בבכי חרישי תחת משקפיים שחורים, לא רוצה שתיגמר לי הדרך, רוצה להישאר עם השירים. הוא בן 13 ואני תוהה אם אי פעם יוכל להרגיש את מה שלימדו אותנו להרגיש כשמגיע יום הזיכרון והיינו נערות ונערים צעירים בקיבוץ הערכי כל כך של פעם.
מחברות עם שורות צפופות, כתב קטן ומסודר, שירי ארץ ישראל, אלה של פעם, הישנים והטובים. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי פריקית של שירי ארץ ישראל, אובססיבית על המילים, על המשמעות, רגשנית כזו, ילדה תמימה בקיבוץ של פעם. כל הילדות וגיל הנעורים שלי רצופים בשירים האלה, יושבת על הדשא ושרה ובערב נוסעת למועדון הכי נחשב באזור, רוקדת את עצמי לדעת…
כן, זה לא הפריע לי להיות אז ולהישאר גם היום כשאני כבר בת ארבעים פריקית רצינית של מוסיקת דאנס, פופ ושאר מוצרים אלקטרוניים מחרישי אוזניים וזה לא מפריע לי גם היום להעריך כל כך את המילים, את שירי ארץ ישראל, מלאי הכאב, מלאי העצב, ספוגים בדם יקירים, מלאי זיכרונות נוגים, מילים ולחנים שמזכירים לנו למה אנחנו לא הולכים מכאן, למה עם כל המחלוקות והקשיים והפחדים אנחנו כל כך ישראלים, גאים, מאוחדים, נחושים.
אני יושבת עם ברק בבוקר, אמש הוא היה אחד ממספרי הסיפורים בערב שירי הלוחמים במושב, מקשיבה לו, הוא מספר לי איך היה לו לשתף, ברקע שירים שחורכים את הנשמה, אני מנסה לספוג מהם עוד ועוד, אני גאה באיש שלי.
חייבים להעביר לילדים את מה ששנינו מרגישים היום בלב אני לוחשת לו. אי אפשר הוא אומר לי, את לא יכולה להצליח להעביר להם את ישראל של פעם. אולי בצבא זה יבוא, אולי כשיתבגרו.
לפני שהם יוצאים לבית הספר אני מבקשת מהם רק בקשה אחת, תקשיבו קשב רב בטקסים היום, אל תחלמו, אל תפטפטו, תקשיבו לשירים, לסיפורים, תקדישו רגע לגיבורים שאינם עוד ושבזכותם אנחנו כאן.
אני מוצאת את עצמי עם הבת הגדולה שלי גומעת עוד ועוד סרטי אבל בערוץ דוקו, היא נשאבת לזה כמוני, אחרי זמן מה אנחנו חוזרות אל השירים, אני מבקשת ממנה להקשיב למילים, למשמעות, מבקשת שתנסה להתחבר גם היא ליופי הנוגה, המרגש והחד פעמי הזה שיש בפלייליסט של יום הזיכרון.
יהי זכרם ברוך.
