בעקבות התגובות לפוסט הקודם הכנה לגן או לאוניברסיטה נראה לי כי נוצר רושם שכל הסיפור הזה של הגן הוא כאב ראש אחד גדול , שהחוקים רבים ונוקשים מידי וילדים בטח לא יכולים ליהנות בתוך כל הסדר המופתי הזה והפרטים הקטנים. חברה מישראל שאלה אותי בדאגה איך מיה מסתדרת עם כל זה. עניתי לה שדווקא בתוך הגבולות הברורים מאפשרים לילדים לזרום ונותנים להם חופש פעולה, כי כשהגבולות ידועים הגננות לא צריכות להסביר כל דבר כמה פעמים, והן כמעט אף פעם לא כועסות או מרימות את הקול. (מתוך ניסיוני עם הגן של בני עדן ומסיפורים של חברות). הגננות ביפן משקיעות מחשבה ומאמצים נעלים בפעילויות לילדים וקשובות להם עד הסוף.
ועל כך אפרט בהמשך.
שאלו אותי גם איך יש לי סבלנות לכל ההכנות ולכל הכאב ראש הזה הכרוך בגן יפני.
אני מוצאת לכך שתי תשובות. הראשונה – Gaman. והשנייה – כי יש תמורה בעד האגרה…
נתחיל עם ה-'Gaman'. המילה הקטנה הזו טומנת בחובה פילוסופיה שלמה ~ ערך עליון וקוד תרבותי מהחשובים והעיקריים ביותר בתרבות היפנית. מילה אחת המכילה בתוכה פירושים רבים המשלימים זה את זה, תלוי בהקשר שבו מופיעה ובאיזו סיטואציה. פירוש המילה בגדול זה להתאפק. איפוק מהסוג המצריך פעמים רבות סבלנות, סיבולת, כוח סבל, התמדה, שליטה עצמית וגם…ביטול עצמי.
בחיי היום יום שומעים את המילה הזו כשצריך להתמודד עם מצב שאתה לא אוהב, אך אתה חייב לעמוד בו בדרך הראויה ביותר, בשקט וללא תלונות. כי עליך להתחשב באחרים ולחשוב עליהם לפני שאתה חושב על עצמך, וכשאתה מתלונן בפני מישהו, אתה מפר את ההרמוניה והאחדות אליה שואף היפני.
ולכן כשהיפני עובד או מבצע כל מטלה אחרת, הרעיון הוא לעשות את זה עד הסוף, בתשומת לב מלאה ובהתמסרות מוחלטת, גם אם זה קשה, צריך להיות Gaman.
ל – Gaman יש גם מקור היסטורי וגאוגרפי ולכן הוא מושרש חזק בתרבותם ובאופים של היפנים.
הסיבה לכך קשורה לנתוניה הגאוגרפיים כאי, שבעבר הייתה הגישה אליו בעייתית מה שהגביל את יבוא המזון מבחוץ וחיזק את התלות בתוצרת המקומית המוגבלת על האי. לכך יש להוסיף את האקלים הקיצוני, הטייפונים, החורף הקר והארוך ואסונות הטבע שגרמו ליפנים להתמודד לאורך ההסטוריה עם קשיים הישרדותיים, מה שפיתח אצלם כושר סיבולת ואמונה בגורל, שהסבל הוא חלק ממנו וההתמודדות השקטה עם הסבל –מקודשת.
אז איך כל זה קשור אליי? אני חיה פה כבר 12 שנים, וכמו שהזכרתי בפוסט הראשון, קצת "התיפנתי" והושפעתי –כנראה יותר ממה שאני חושבת – מהתרבות סביבי. אבל שלא יהיו טעויות…בבסיסי אני אדם חסר סבלנות, זקוקה לסיפוקים מידיים,קוטרית מושבעת ורואה שחורות טיפוסית, כיאה לפולנייה טובה…אך בשלב כלשהו כנראה שהבנתי שאם לא איישר קצת קו עם בעלי, משפחתי וסביבתי, ואם לא אפתח קצת Gaman לא אוכל להשתלב במרחב ולמצוא איכשהו ואיזשהו איזון הרמוני. בקיצור, שלום בית לא יהיה פה. למדתי, ובעצם אני לומדת יום יום, להכיל ולקבל דרכים שונות ולעיתים משונות, בלי יותר מידי תלונות, וגם אם כן, שיהיה בהומור ובחן, ולא מתוך שיפוט וזילזול; וגם לקחת את ההתנסויות הבאות אליי כדי שאלמד, אשתדרג ואשתפר כאדם.
בקיצור, לא רק ילדיי מתחנכים פה….
ו– Gaman הוא אחד הדברים שאני לומדת וזה חשוב לי.
במיוחד לאור העובדה שהגעתי מבית כמעט ללא גבולות, נראה שחיפשתי ללמוד סדר ומשמעת, ויפן היא מקום מושלם להשלמת החסר. אך למרות זאת לא רגילה לזה וצריכה המון Gaman.
וכאן אני מגיעה לתמורה שאני מקבלת לכל ההשקעה המטורפת הזו של זמני ומרצי היקרים.
גננות ומורים ביפן לוקחים את עבודתם ברצינות רבה ומושקעים שם חשיבה אינסופית, תכנון ומאמצים רבים. גננת יפנית ממוצעת היא ברוכת כישורים. היא יודעת לנגן על כלי נגינה רבים, לשיר, לרקוד ולהראות תמיד אנרגטית ומלאת חיים ומרץ. סוג של מרי פופינס, המדברת לילד בגובה העיניים אך בסמכותיות, בקול רך ונעים. גם כשהילדים במשחק חופשי, הגננות בדרך כלל משחקות איתם. בתיק יש יומן בו מדווח כל יום מה עשה הילד, מצבו היומי, דבר מיוחד שאמר או למד. היומן הוא דו כיווני והאם מוזמנת לכתוב ולשאול על ילדה.
דוגמא קטנה מהגן שעדן (בני הבכור) למד בו. עדן למד בגן ספורט שנקרא BUDDY, גן מאוד לא שגרתי עם מורים ומורות צעירים, אתלטיים, חלקם השתתפו באולימפיאדה בעבר או בקבוצות ספורט מקצועיות ביפן. גם שם, למרות שהסגנון מאוד שונה, פתוח וחופשי, נשמר סדר מופתי, כמו צבא קטן של חיילים במדי תלבושת ספורט. חלק מפעילויות הגן, כלל יציאה לטיולים (ללא ההורים) כמו הייקינג בהר הפוג'י (יומיים), טיול לשדות אורז– שתילה וכעבור מספר חודשים קצירה – סקי בחורף (ארבעה ימים), החלקה על הקרח ועוד ועוד… (להזכירכם מדובר בילדים בני 3-4).
גם לו"ז החוגים לא היה מבייש שום ספורטאי מקצוען. כשעדן היה בן 3 הוא השתתף בחוג כדורגל – קורס כדורגל מקצועי שלוש פעמים בשבוע, כל אימון נמשך שלוש שעות, פעמיים מתוך השלוש בסוף השבוע, בשעות בוקר מוקדמות (7:00-10:00!!).
במשך השבוע הילדים לומדים התעמלות קרקע, שחייה, שיעורי אמנות והצגה בתערוכה ענקית ומושקעת בגן, מסיבת סופשנה באולם תאטרון ענק, חזרות, הכנות – כמו הכנת תלבושות ועוד ועוד…
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששלחתי את עדן לטיול לסקי בניגטה, עיר במרחק כמה שעות טובות מטוקיו. ילד בן שלוש, יוצא לטיול בלי ההורים, זה נראה לי מטורף… איך שני מורים ישתלטו על כיתה של יותר משלושים ילדים קטנטנים? ואז, כשהכנו יחד את התיקים, שוב, על פי הוראות מדוקדקות ומאויירות שקיבלנו מראש, התחלתי להבין איך עושים את זה. הכל ברור מראש ומסודר להפליא. הילד לומד להיות עצמאי ואחראי כבר בגיל הזה, זה מאוד הרשים אותי.
ידענו בדיוק מה יש בכיס השמאלי והימני והאמצעי של התיק ובדיוק מה יש בתוכו.
את הבגדים לכל יום ארזנו בשקיות זיפלוק עם מדבקות, עליהם מצוין מספר השקית, ואם זה לבוקר, צהריים או ערב, ושם הילד. וכך הכנסנו אותם לפי הסדר כך שהילד צריך רק לשמוע להוראות המורה ולשלוף את השקית העליונה בכל פעם. לכביסה המלוכלכת הוקצתה שקית גדולה נפרדת. ובכל פעם שהתבקשו להוציא משהו מהתיק כמו את מברשת השיניים, המורה רק היה צריך לתת את ההוראה. לדוגמה: תוציאו את שקית מספר 3 ואת המברשת מהכיס הימני…
זו דוגמא אחת קטנה, אבל נראה לי שדי ממחישה איך יוצרים ובונים סדר ומשמעת, יפן סטייל.
ועדכונים מהגן של מיה:
בפגישה האחרונה בגן הכרנו זו את זו, כל אימא הציגה את עצמה, ישראפנית גמגמה כמה מילים והתנצלה על שפתה המוגבלת. שידעו מראש לא לספור אותי מן המניין לכל עבודות ההתנדבות שהאימהות צריכות לקחת חלק בהם בהמשך, וההמשך לא אחר לבוא, כי כבר לקראת סוף המפגש חולקו התפקידים בפעילויות הגן, כמו התנדבות לעזור ביום ספורט, ובפסטיבל ועוד כל מיני.
הגננות דיברו קצת על שיטת מונטיסורי שבה הגן עובד והדגימו זאת כששתיהן שיחקו במשחק על פי השיטה. הגננת הצחיקה אותי כשדיברה כמו ילדה קטנה כחלק מההדגמה…אבל ביפן כמו ביפן… הדגמה עד הסוף…
מה שכן הרשים אותי, ואפילו די נהניתי ממנו וגם הייתי ממושמעת ועשיתי את שיעורי הבית, היתה הפעילות, בה המנהלת ביקשה מכל אימא שתשב מול האימא שמולה ותמצא שלושה דברים חיוביים שהיא רואה בה ותאמר לה אותם. את הפעילות הזו עשיתי עם המנהלת, והיא היתה מבסוטה מאד שהחמאתי לה על הגן (חנפנית שכמותי, נו אולי יצא לי מזה משהו..חחח) ועל חיוכה היפה והאנרגיה הטובה שלה. בסוף הפעילות היא ביקשה מכל האימהות שיעשו אותו הדבר עם הילדים שלהם וגם עם הבעל! וכך נילמד לראות תמיד את החיובי.
ישראפנית עשתה שיעורי בית לבעל ב-SMS, שהיה מבסוט לשמוע אחרי הרבה זמן איזה בעל מדהים הוא, ואני בכלל הייתי מאושרת עד סוף העולם לשמוע שלושה דברים טובים עלי מעדן, שלא מרבה במחמאות…לשמוע שיש לו אימא יפה, נחמדה, בהדגשה על לפעמים… אוהבת להצחיק ולהשתטות בשונה מאימהות יפניות.
עדכון 2: השבוע נודע לי שעלינו לתפור את שמה של מיה (Miya) גם על כל חולצות הספורט שלה ולא היה לי נעים לראות איך מיצורו נאבק עם החוט והמחט, אמר שזה קשה לו עם העיניים, וכך מצאתי את עצמי יושבת ותופרת את שמה על ארבע חולצות בשקט ובריכוז כמו תרפיה מרגיעה. גיליתי מיומנות שלא ידעתי שקיימת בי, וגם שאין דבר כזה לא יכולה , יש לא רוצה.. אז עשיתי זאת, השקעתי בסבלנות ובמסירות , ואני גאה על כך…
תהנו מאווירת השבת בארץ, שאין לה תחליף בשום מקום אחר בעולם….
שלכם
ישראפנית.