הם קראו לי סתומה

י"ד ניסן ערב פסח, כשכולם לבושים לבן סביב השולחן זה הגיע, צירי לידה, משהו דופק מבפנים שרוצה לצאת, זמן לא להיט אבל אין ברירה, מתארגנים לבית חולים ובשמחה מעורבת באכזבה יצאתי בת. כולם כל כך חלמו עליו, על הבן שיבוא , ואני הבאתי את המופע הוורוד בלי הכנה אך הבטחתי לא לאכזב אומנם בת, אבל אתן להם מטעימות הבן שבתוכי.

את הילדות חוויתי צמודה לאופניים מתגלגלת ברחובות, נופלת וקמה, נפצעת וממשיכה, כל יום מחזקת עוד חלקה בתוכי, אוהבת להיות עם הבנים, מציקה ומעצבנת, אין מצב שלא ירגישו בי.

המורים דאגו להגיד כמה אני "סתומה" שלא יצא ממני כלום רק תשבי בכיתה, רק תסיימי 12 שנות לימוד. אמא לא ממש התרגשה מהם ובבית עטפה אותי בחום, לא היה לה קל עם העקשנות והדעתנית שבי, אך בחוכמה מיוחדת לאמהות היא הצליחה לתת לי את התחושה הכי טובה גם שלא קיבלתי את מבוקשי .ככה השנים עברו להם בהווית שמחה ותשוקה אני מסתובבת בעולם, בית ספר לא ממש עיניין אותי אבל, אהבתי להיות שם. תמיד מצאתי את מקומי שיהיה לי טוב ונעים, למרות רעשיי הרקע.

ככה זה התחיל ולאט לאט הלך והתעצם, היסודות בתוכי החלו להבנות, מעולם לא הבנתי למה הם קראו לי סתומה? לפעמים חשבתי לעצמי שהם הסתומים שלא ראו את האוצר שבתוכי, נכון לא ידעתי לקרא, והיו לי שגיאות אין ספור, אתגר לא קטן, מכשול שמפגיש אותך בכל פינה עם הכאב והמעצור. אבל עם תשוקה לחיים, סקרנות ועיניים נוצצות כל שצריך זה לפרוט על מייתרי הלב של הסובבים. התחלתי להבין שלי יש חוקים משלי, דרך משלי.

ניסיתי להיות במשרד, עם ניירת והנהלת חשבונות הייתי בסדר, לא ממש מאושרת, הוורוד הפך לקצת אפור אבל הייתי כמו שרצו ממני, הוכחתי שאני "יכולה" מה זה משנה שמחה ? כל יום התווסף עוד עצב, עוד שכבה של מרמור, אבל ככה כולם חיים אמרתי לעצמי, מה את מתלוננת ? … בית , בעל, ילד, עבודה, בישולים, כביסות, ניקיונות… את עומדת בסטנדרט!! מסביבי אין ממש חברים ישנם אנשים. היחסים דיי קרים ושטחיים.

אוטוטו אני לפני לידה שניה, וכל מה שמעניין אותי, שאני למשרד לא חוזרת !! שאני חייבת לאהוב את עצמי את מי שאני ואת מה שאני עושה, לא ידעתי איך זה נראה, ידעתי מה לא ! ואז האמא שלי זאת שתמיד איפשרה לי להיות מי שרציתי, שקיבלה אותי בכל מצב גם ששימחתי ואיכזבתי עם חוכמתה שתמיד עטפה ועזרה לי להבין במה אני כן, מה אני רוצה, וככך נולד החלום הראשון שלי והקמתי את הצהרון שלי "יופי טופי" שאיפשר לי להחזיר את הלב שלי למקום, התשוקה, הסקרנות, האהבה, השמחה, הנתינה חזרתי לאנשים, התחלתי לראות אותם את הילדה שבי את הילדים שבהם. עולם שסיקרן אותי וסלל לי את נתיב היחסים, יצאתי לחקור ללמוד להעמיק להנות מלימודים, "הסתומה" שבי נמחקה, האמונה ביכולות הלמידה שלי הלכה והתחזקה, וואלה אני אפילו טובה, מסע היחסים התחיל בתוכי, בלהכיר את עצמי, את מי שאני. ומשם גלשתי לעולם ההורות , הזוגיות , לקויות למידה, מיניות . העמקתי עוד ועוד עד היום ההוא!

שישי בבוקר הטלפון שהפך את חיינו, דר פטצנקו מזמינה אותנו לשיחה דחופה, תתחילו לספור את הימים, יש לו, לאיש שלי סרטן מתקדם בשלב ארבע, שמונה חודשים יש לכם לסכם את החיים, צאו לדרך היא הופכת את שעון החול והניחה אותו מעל ראשנו. התבוננו ימינה שמאלה אחורה וקדימה, כל הדרכים נראות חסומות, אין אויר, חשוך שם ומפחיד. ישנו דבוקים אחד לשניה מפוחדים עד עמקי נשמתינו. זה לא היה בתוכנית?

בבוקר שלמחרת הבנתי שהדבר הראשון שמציל אותי מאז ומתמיד זה אנשים. אני צריכה רשת ביטחון, נולדת בליל הסדר, כשכולם מסובים סביב השולחן, קראתי לכל רשת החכמים לדיון חרום קריאת עזרה בהבנה שרק הם יתנו לנו כח להלחם, ועם כל הכבוד יוצאים למסע חדש, מסע מרתק, דאגנו לרופאים הכי טובים שיתנו לו את המענה, ואנו ממונים על הנפש השמחה והאהבה. יוסי שלי אהבת חיי נלחם על חייו באצילות נפש וצניעות מעוררת הערצה. שעון החול כבר מזמן נעצר ואיבד עיניין, אנו חיים כל יום כאילו זה יומנו האחרון. מבינים את הכח של היחסים האנושים, האהבה והשמחה שעוטפת אותנו שמדביקה כל אדם שסביבנו, לחיים טובים.