הספירה לאחור התחילה באיזור פורים בערך כשהתחילו לשאול ככה באקראי : אז איפה אתם בחג? הרמתי מבט (ניסיתי להשפיל מבט – לא עבד) בהבעת תמהון וניסיתי לברר על מה הולכת להתנהל השיחה (אולי מישהו יפתיע ). נו פסח, איפה את בפסח – אומרת לי השכנה בזמן שישבנו לקפה בוקר. מה לא התחלת להתכונן? לא לא. הדחקתי ושכחתי שפסח מאותת לו בפינה וכמו כל דבר במדינה הזו, כל פרוייקט אני מחלקת לשלושה חלקים עיקריים (ממש כמו בצבא).
חלק א –מזמינה או מוזמנת – בירור עדין והמתנה שמישהו ייקח את "התיק" עליו ואוטמטית אני עוברת לסטטוס מוזמנת. את באה לבד? לא, אני מביאה גם את השכנים. תודה לאל שאני חסינה מהשאלה והתשובה. משפחה מורחבת (לא מכירה יותר מדי) עם חיבוקים ונשיקות מלאי רוק וצקצוקים, בטח גם רכילות אבל נו שוין -זה עובר וזה אפילו לא כואב ולא ממש מעניין.
חלק ב – מי מגיע /ללכת או לא? אנחה פולנית קורעת לב ומלמול שקט " לא רוצה לראות אותם" וכמובן "זה בכלל לא מעניין אותי הגיבוש המשפחתי הזה"
משפחה :לא בא לי, אין לי כח וסבלנות. סיכון: נידוי משפחתי (לגמרי לא רע מבחינתי) ותגובה שתגיע אליי איכשהו מתישהו:" אף-פעם לא מעניין אותה (אותי) מה קורה במשפחה". ככה זה פולניה גאה. בסוף, אך ורק ממקום של ייסורי מצפון ורגשי-אשם יוליכו אותי למשפחה אבל רק לחלק מהזמן. שיהיה ממש ברור (למי שלא הבין/ה עד עכשיו) אני לא אוהבת באופן כללי חגים ומועדים. למה? מיליון סיבות. כל אחת מוצדקת יותר מהשנייה .
מכרים ידידים (פחות מחייב): לא בטוחה שאוכל להגיע -אבל תודה מקרב לב על ההזמנה. לא מחייב, אולי ייתחשק לי בהמשך הערב להגיע. זה בסדר להגיע בערך באמצע הארוחה עם יין מרלו ולהיות גם נחמדה. צ'אנס: להצטייר פעם אחת בתור בנאדם נחמד וידידותי למשתמש.
פינוקים – כאלה שעושים טוב לנשמה. משמח אותי תמיד. לזכור להתאים מתנה לשני המצבים: משפחה/חברים. תודה לאל שיש היום רשת אינטרנט שאפשר לבחור ממש הכל והשמיים וגובה כרטיס אשראי הם הגבול.
חלק ג' – הכנות נפשיות – מתוך נסיון וזכרון מודחקים מזכירה לעצמי שחגים וגיבושונים משפחתיים זה לא הצד החזק שלי. מחפשת דרך אלגנטית להיות במקום פיזית אבל נפשית רחוק משם (2 מכוסות היין שותה עוד לפני שהלכתי). אין דרך קיצור. בימים האלה מעסיקה את עצמי בקניות ברשת או ככה סתם בלי – צידוק, אבל חיים פעם אחת בלבד ואת זה צריך לזכור ולעשות את זה הכי טוב שאפשר.
בשלב הזה בטח צריך להיות תיאור של הארוחה הטעימה שהכינו המארחים והשולחן המקסים והפרחים וכל מה שכרוך בעניין. כאן, כולם עסוקים בענייני "אויש נהדר, כמה זה טעים (באמת). איך עושים את זה ו-"לא היית צריכה לטרוח ככ הרבה". זה נכון, אבל ככה יישאר למחר (או לקחת בקופסה הבייתה). – האמת? נכון.
נזכרת בערגה, חיוך מהול בציניות בשנים הקודמות פחות או יותר בשעות שמקובל לסיים את הארוחה ושאר הטקסים הייתי עושה סיבוב הליכה כאן ממש בסביבה – לא יותר מדי רחוק ושומעת מהרחוב את המשפטים שנשמעו כמעט מכל בית מארח: מי מוריד מהשולחן? צריך להדיח כלים.
ילדים תפסיקו לצרוח (הוא אומר לה וההיפך: "תראי איך גדלת את הילדים" והילדים חצי צורחים, חצי ישנים ושני-שליש שרועים כשמישהו גורר אותם בבכי לאוטו ). מוכר למישהו? כי ברוב התמונות שאחרי – כולם יהיו מחוייכים ויישבו ליד השולחן. בוחן מציאות? בחלק משמעותי מהבתים – זה בתמונות. החיים זה לא סרט ולא תמונות.
מזל שיש לנו נטייה לזכור את הטוב והכייף ולהתייחס לכל הערב הזה כאל חוויה. מישהו אמר לי פעם שגם לשבור רגל זו חוויה. מאחלת לכל מי שחוגג שיזכור את חווית הטוב והכייף.
אז נכון, אולי חייכתי קצת יותר מדי בפוסט הזה – אבל כדי להתמודד עם ערב של גיבוש-משפחתי אני מחפשת את הדבש ולא העוקץ ולפעמים זה אפילו טעים. עברנו את פרעה? נעבור גם את זה. בשנה הבאה – אולי באיזה טיול למדינה אחרת.
צילום: fexels.com