אז בצרפת בועטים במשחק כדורגל ועל הדרך גם דורכים על אנשים שהגיעו לראות משחק, נואמים ובבלגיה שאסור להכנע לטרור, הכל מצטייר ככאוס אחד גדול או משותק, ובלונדון מגנים וכך גם במדינות אחרות בעולם. ארה"ב עוד בתדהמה מוחלטת וכולה מדממת. מדינות אחרות מתגייסות לצבא הקולות של "המלחמה היא כאן (אירופה) " "ה מלחמה היא כאן" זועקים בשקט מקפיא בפלורידה.
חשבתם שלנו יש מונופול על הטרור, על מלחמות ועל אג'נדות ועל דאע"ש או ג'יהאד, אז זהו שלא – לא, צריך סיבה – שנאה היא סיבה מספיק טובה.
דעא"ש לא צריך סיבה בשביל להרוג , שאר הרוצחים (אלה ש"לוקחים בעלות אישית") או מתחבאים מאחורי ארגונים עושים את זה בשם השנאה. שנאה דתית, שנאה מדינית, שנאה אישית, שנאת הלהט"ב – אף אחד לא עושה את זה מאהבה. אף אחד לא שמח כשבמטרו מתפוצת פצצה או מרססים חנות מכולת בגלל ש"סליחה" – אפילו לא צריך להיות יהודי – מספיק להיות חי ונושם וזו סיבה לרצח.
לא, אנחנו לא השתגענו ונדמה לי שלצאת במניפסט מאשים גורף כל – כך במילים חדות שהן הן סוג של אלימות, זוהי סוג של "לא היינו – לא ראינו". קשה לקרוא לישראלים ולישראל מדינה שוחרת מלחמות / טרור או מדינה . אנחנו מדינה שסופרת את קורבנותיה מימין ומשמאל וכשדוקרים מישהו או מפוצצים משהו אף אחד לא שואל אם הוא יהודי או שוודי.
אנחנו מוקיעים ומגנים את האירוע ואת המבצעים שלו.
שמתרחש טבח (ואין לי ביטוי הולם יותר, מצטערת) במועדון להט"ב – מחפשים את הסיבה. העובדה שאלימות הפכה לכלי שבו משתמשים כדי לתקשר – בעיניי, כבר לא משנה הסיבה, למרות שה FBI כבר הצביע על כיווני החקירה.
אז יש קונצנזוס שהאלימות הולכת וגוברת ואם פעם המזרח – התיכון היה כמעט מונופול לענייני אלימות היום אין לאף אחד מונופול בעניין, כל מי שלא מסכים או דברים לא נראים לו בוחר באלימות. בצורה ביזרית ואכזרית מאד עולה נושא "סוג האלימות". במקום למה אלימות? אנחנו כבר מתחילים לשאול איזו אלימות. מילולית? סכניאות? מטען חבלה? פיגוע? – סוג אכזרי עד לכדי אימה כשמתחילים לררג את האלימות ואפילו לא לחפש את התשובה למה חוסר הסכמה = אלימות.
צירוף המילים פיגוע או רצח המוני כאילו יצאו מן הארון ומי שיותר חזק ועם יותר אמצעים הוא שינצח. את מה הוא ינצח ? את מי? בכל הנאומים השחוקים אנחנו שומעים את אותן מילים: הטרור לא ינצח , אנחנו נשיג אותם בכל מקום , בכל זמן, החיים ימשכו כרגיל. למדנו להזדעזע ליומיים -שלושה, למדנו שהטרור היום בכל מקום בארץ ובעולם – ואין לי עם מי לדבר ואין גם על מה.
לומדים את זה עכשיו גם באירופה וגם באמריקה. המודעות לכך שלא צריכה להיות שום סיבה מוגדרת לכך שייטבחו אנשים – היא מקרית ולא שייכת למגדר או לעם.
אני מנסה לחשוב על אותו סטודנט מהקולג' שגם הוא בעוונותיו הומו והוא גם יהודי – נו, אז מה ? משנה למה רצחו אותו? מה אכפת לי למה רצחו אותו, משנה מאד שרצחו אותו.
אז יגבירו את אמצעי הבטחון, יבדקו בשדות תעופה את סוליות הנעליים ויהפכו את כל מה שאפשר מבחינה בטחונית. אפשר להפוך את אותם חיות אדם שרוצחים וטובחים לבני – אדם? מה עוד צריך לקרות ? מה שמפחיד אותי כל-כך הוא "ההסתגלות" היחסית מהירה שלנו והחזרה לשגרה.
אנחנו למדנו להקצות ימים ספורים לשיחות ופעולות בנושא וממשיכים הלאה….עד הרצח הבא.