מי מכיר ? מי יודע? ילקוט?

אני ממש לא זוכרת שאמא אמרה לי : דברי היום  עם ילד בכתה א' ותשאלי אותו איפה הילקוט – במקרה האופטימלי הוא יחייך בחמלה ויישאל מה זה. במקרה ריאלי הוא יגיד בביטול "את לא יודעת שהיום לא משתמשים בכזה…" בטח שאני יודעת אני מעלה חיוך מלא אבק וחושבת כמה איבדו בדרך את התום הזה, את ההתרגשות הזו, הילדותית, הילקוט ותיק האוכל. תשאלי היום מה שאמא שלי שאלה: אז מי המורה שלך? היא בטח מאד נחמדה…..את , היית טובה??
עברו כמה וכמה וכמה שנים מאז…מיליון שנים מאז אבל אני זוכרת אותו. זוכרת את הנעילה שהשמיעה קול מתכתי כזה והסתכלתי עליו בתמהון מהול בחוסר הבנה. נגעתי בו אבל פחדתי. התייחסתי אליו כאל עב"מ והנחתי אותו בזהירות בצד שלא ייקרה לו כלום. שלא ייקרע, שלא יישבר, שאף אחד לא יקשקש עליו כי אמא אמרה לי שאני אשתמש בו עוד המון זמן ויהיו בתוכו המון דברים חשובים. אמא ידעה ה-כ-ל.
הלכתי איתה באותו יום מיוחד, הסתכלתי ככה מסביב והייה איזה רחש מסביב לבית הספר. ילדים עם חולצה צבעונית שהילקוט נגרר איתם ולא הבנתי מה הוא בעצם רוצה מהם ולא מה הם רוצים ממנו.
ערב קודם עטפתי עם אמא ספרים ומחברות והיא לימדה אותי לעטוף ממש יפה את הספרים והמחברות. היא לימדה אותי איך עושים "אוזני פיל" כדי שהעטיפה תשאר כמו שהיא ולא תזוז ותיקרע. היה לו לילקוט הזה סידור משלו – כאילו יש כללים של "עשה ועל-תעשה"…
תא אחד שהיה מוקדש לקלמר מלא צבעים , צבעים של פנדה ו"זה נורא מלכלך" – תדאגי להשתמש בו בזהירות אמא אמרה לי והייתי אז עדיין ילדה ממש טובה ונזהרתי. היו צבעים רגילים ועפרונות מכל הסוגים – כאילו אני הולכת לצייר משהו בסגנון מונה או פיקאסו. מחק עם ריח בצורה מסויימת. הרגשתי ממש גדולה שאני מחליטה באיזה סדר להכניס את הדברים לקלמר.
היה איזה מן חפץ ביזרי שנקרא "תיק אוכל"…שתצביע מי שזוכרת מה זה. עם הילקוט הייתי סוחבת את תיק האוכל הזה שהיו בו מפית רקומה (ממש לא אני…שאף אחד לא יתחיל לבנות על זה שאני יודעת לרקום), ואוכל. אפילו האוכל היה מסודר כמו מסדר פולני. סנדוויץ' עטוף עם תפוח. אני זוכרת את הריח של התפוח. את הסנדוויץ' ממש לא.
אולי אני אכניס את זה לילקוט שאלתי? מה פתאום הזדעקה לה אמא. לכל דבר יש את הסדר והמקום שלו. תיק אוכל הוא תיק אוכל !! לילקוט יש סדרים משלו – כמו מסדר המפקד בצבא. אז מה ספרנו כבר? תא אחד שהיה בו קלמר צבעוני מקושקש שהכיל מלאן קשקושים אבל כאלה שעשו לי את הפרידה מאמא וקצת מהילדות שצמודה לגן פחות קשה. צבע עושה את הדברים לקצת פחות קשים, לקצת יותר עגולים .
ככל שהתקרבתי לבית הספר הרגשתי את טעם הדמעות המלוחות וזרקתי אותו על הרצפה. לא רוצה אותו בכיתי. יש לי בבית הכל. מי צריך את זה ולמה צריך ללכת לבית ספר שאלתי. שאלות קיומיות שעד היום לא ממש יש לי תשובות.
עמדה שם איזו קבוצה של נשים מבוגרות וצקצקה לה…הסתכלו עליי במבט לא ממש מחייך והזכירו לי שזה ממש חדש וצריך לשמור עליו. בפינה של החצר ראיתי שם ילד עומד עם שקית פלסטיק גדולה וחולצה ואמרתי : תראי איזה מסכן, הוא לבד. מה , הוא בא לבית ספר לבד? יש בילקוט מלאן מקום – בואי נגיד לו אמרתי לאמא שנשים את הדברים שלו אצלי – אני זוכרת את החיוך שלא נגמר והלב שהתרחב לה משמחה איך זה קרה שילדה שעולה לכתה א' כבר מוצאת בליבה מקום למישהו אחר…
היו בילקוט מחברות לפי מקצועות – אפשר לחשוב שמישהו לומד משהו בימים הראשונים. מקסימום אבא- אמא והיום הם מגיעים הרי אחרי קורס הכנה לאנגלית, גיבוש למתמטיקה ובניית צורות גיאומטריות.. הייתי  ילדה שאפילו את "רמה קמה" אני לא בטוחה שידעתי. אמא שלי האמינה שאחד מתפקידיו של בית הספר הוא להקנות ידע , כישורים וערכים לילדים…כולל לי. סוג של "אני מאמין" – ההתפכחות הייתה די מהירה ולא ממש מחבקת מציאות.
כשהילקוט נסחב איתי או אני איתו שלפתי בגאווה את מחברת חשבון עטופה בצהוב עם חוברת העבודה. ידעתי שזה סוג של "תיק עבודה"  שמכיל את החפצים שצריך במשך היום. הייתי מסוג התלמידים שלא הוגדרו "צדיקים"  ונשלחתי לבקר את המנהלת כבר בימים הראשונים. בימים האלה אף אחד לא צעק עליי והמנהלת בחיוך ובחיבוק הסבירה לי ש"כאן אנחנו כבר בוגרים". אז מה? כל הבוגרים מתנהגים כמו שצריך???
אהבתי את הפטנט הזה של להרים אצבע ופתאום יש איזו משוואה של "להרים אצבע" והמורה מתייחסת אלייך בחיוך , בהבנה ובסוג של חמלה. ת-מ-י-ד  הייתי צריכה לצאת מהכיתה. למדתי שאם אני רוצה לצאת מהכיתה אני רק צריכה להגיד שאני צריכה לומר שאני רוצה לשתות והפטנט עבד מצויין.
המחברות שלי כבר נזרקו לתוך התיק בשבועות הראשונים כי לא הבנתי את ההגיון שמחברת צהובה תהייה ליד מחברת סגולה. מצידי בילקוט הזה היה צריכים להיות כל הדברים שלי. את המחק שלי איבדתי תוך כמה ימים ואמא שלי התחילה להאנח תוך כמה ימים "הרי כתוב על כל דבר השם שלך…".
השם שלי היה כתוב על החפצים שלי אבל אני לא הבנתי אם מה שבתוך הילקוט הזה נשאר אצלי לנצח או שהוא סוג של מתנה ומתנות אפשר לאבד…לפעמים. אוחח…הצלצול היה המוסיקה הפופולרית עליי – הכסאות קצת פחות. שיעורים קצת פחות, הפסקת אוכל – נו, אז בסדר ולא לשכוח להכניס את הספרים לילקוט הזכירו לי כל יום.
כל כך הרבה כלים הילקוט הזה הכיל. הוא הכיל את כל הכישורים והתכנים שרציתי להפטר משם כשסיימתי את כתה א' וכתה ב' או ג'. בילקוט הזה שמרתי גם על אותם זכרונות שרציתי לקחת איתי הלאה…והיו כאלה לא מעט…. מצאתי בו גם פתקים כאלה של חלומות – כאלה שאני רוצה לחלום ולעשות בשנים שיבואו.
ילקוט של קסמים. ילקוט של ילדים וגדולים. עבר, הווה ועתיד – ילקוט של החיים. עד היום הוא בבית. לא הפסקתי לחלום ולרצות…אולי זה ייקרה פעם.