זה קרה כשהצילום הדוקומנטרי כבר לא הספיק לי. חיפשתי עוד משהו בקפלים של התמונות . ככה חזרתי לכתוב. את נחום ראיתי יום אחד בחגיגות הווטרנים בחודש מאי עטור זהב מדליות ותהילת גיבורי מלחמה ובוקר אחרי מדדה לאיטו עם שקית עמוסה בקבוקי פלסטיק ריקים במורד הרחוב. אנקה אמרה שהוא תכף בן מאה ״ובטח יש לו איזה סיפור לספר״. הוא אמר ״שתבוא שתבוא״ . תוך יומיים כבר חיכיתי לו בחצר הקטנה משובצת עשרות חתולים, שיחזור מבית הכנסת. רוסית לא הבנתי. גם הוא לא ממש דיבר עברית. אבל הבאתי את המצלמה , שתדלג בין הגדרות של השפות.
_________________________
נחום הגיע שמח וטוב לב התיישב לידי בחצר מכותר בתריסר חתולי רחוב שהמתינו חסרי מנוחה לארוחת הערב. המטפלת הגיעה וניסתה לתווך בין השפות. ״את רוצה לשמוע את הסיפור של המלחמה ״ ? היא שואלת . אמרתי שלא ,בינתיים , אני רוצה להסתכל באלבום המשפחה מהמאה שעברה.
ככה התחלנו ״לדבר״ . תמונות שחור לבן מחוספסות בריח ארונות עץ חשוכים נחשפים לפתע לאור ואני ממצמצת אל תוכם . נחום פורש אותם כקלפים ומספר על כל אחת ואחת. אני לא מבינה כלום ממה שהוא אומר אבל בשפה של התמונות אני מבינה.
נער צעיר , נגן בלליקה , באוקראינה של לפני מלחמת העולם השניה- נחום אושמירסקי .נולד בשנת 1916 בעיר קטנה למשפחת סנדלרים דוברי יידיש , השפה שברבות הימים תהפוך למטבע תקשורת בהתקלות עם הצבא הגרמני. הסיפור שיש לבן אדם לספר תמיד מתחיל בבית. , בית הילדות . בשביל לבנות בדמיון את המקט של הילדות בעיר קטנה באוקראינה אני שואלת אותו על האוכל של אמא. נחום , מואר כולו מספר בשפה העגולה על המרכיב השליט בכל ארוחה במאה שעברה. אני מסתכלת על המתרגמת בסקרנות. ״תפוחי אדמה . ומה? ״ . "ואני לא שוכח את הלחם שאמא היתה אופה ואיך שהריח שלו היה ממלא את כל הבית .אני יכול עכשיו אפילו להריח אותו . היה גם בורשט סלק וכרוב ו…״ העיניים שלו נוצצות . אולי לא כדאי לדבר היום על מלחמה.
בפעם הנוספת כבר הגעתי עם שמעון, חבר , דובר רוסית , שיתווך לנו את הסיפור . נחום מוציא מהארון בחדר המגורים האפלולי את החליפה עם המדליות . הבית לפתע זוהר באלפי נגוהות. יצאנו החוצה לסמטאות הרחוב להצטלם. היום כשאני מביטה בתמונות שצילמתי באותו בוקר שמשי, מיתמרים ועולים הסודות שיודעת להגיד רק המצלמה. פתאום נכמר הלב. מה זה להיות גיבור מלחמה בן 100 , ערירי ובודד במצפה רמון ?
ובבית פנימה , באפלולית חדרו אני מבקשת שיסביר לי בשפה שלו מה זה ווטרן . מדליה מדליה אני מבקשת לפענח והוא צוחק . אי אפשר את הכל.
"שרתתי בתותחנים . באותה תקופה הסוסים היו אלו שהובילו את התותחים לקו האש. שלחו אותי עם ארבעה לוחמים נוספים להביא כ200 סוסים. בדרך נפצעתי. החלמתי . חזרתי מייד לקו האש הפעם לתותחי נ.ט. הוצבתי לשמור על הגבול . חל איסור על פתיחה באש. לא יכולתי לסבול את זה. ראיתי אותם חגים מעל הראשים שלנו וידינו כבולות . אבל ברגע מסויים אחד נתתי הוראה לירות על מטוס גרמני שחדר את הגבול. הפלנו אותו ורצנו לחפש את הטייס . משתפסנו אותו הוא סרב לדבר. באיזשהו שלב כיוונתי אקדח לרכה ודרשתי ממנו ביידיש "לזמר" . והוא "זימר" . כך נודע לנו על 100 הטנקים הגרמניים על הגבול ,בדרכם למוסקבה.
האם זה עונה לך על השאלה מה זה וטרן?
נחום מקבל את המדליה, אות גבורה בעלת החשיבות הגבוהה ביותר שהיתה אז בצבא הרוסי. אבל אז מסתבר שהוא יהודי. ובחדרי חדרים מייד מתחלפת המדליה המכובדת באחת קצת פחות.
בשפת הווטרנים זה לא עיניין של מה בכך. נחום היחיד שזכה לאות גבורה שכזה. והיא מונחת על דש הבגד שהוא לובש לכבודינו , בבוקר נעים וצח , בחצר ביתו שבמצפה רמון.
בתום הביקור הוא משיל את מעילו ומחזיר אותו לארון . תחושה חמקמקה של עצבות חולפת על פנינו . אני רואה בדמיון את ריטואל השחקן שיורד מעל במת התאטרון. המסך שיורד . האורות שכבים. אבל באויר נותרת אוירה מרוממת של הילת כבוד . אני מודה לו על שזכיתי להקשיב לסיפור. הוא מחייך ומשיב תודה על הזכות לספר אותו.
אולי בפעם האחרונה
