לאמא שלי יש יום הולדת היום ויש לה את החיוך הכי יפה בעולם
אני זוכרת שגם היא היתה פעם ילדה , שבכל מקום שעמדה בו , הביאה מזל, אבל למי שעמד לידה. סבא היה כל כך נירעש מהתגלית שהיה לוקח אותה איתו ליסגור את כל העיסקאות של הפילפלים החריפים ואפילו היה מפריש לה דמי כיס על הבוחטות שקיבל בזכותה.. אמא שלי היתה אוספת את הכל בקופסת קרטון קטנה כי ידעה שתכף יבוא החורף והוא שוב יהיה תפרן ויבוא לבקש הלוואה על החשבון של הקיץ הבא את כל היתר היא נתנה לסבתא.
לאמא לא היתה מודעות כסף. היא התרגשה יותר מבלונים. למרבה המזל הלא מי יודע מה התרוקנה הקופה דווקא כשרוכל הבלונים בא לשכונה עם אוסף חדש. אבל אמא שלי, כמוני, לא מכירה את המילה :״אין ״ ( וגם לא את המילה ״לא״ . אבל זה לסיפור אחר) ומכרה את הנעליים החדשות של אבא שלה תמורת בלון אדום גדול ויפה. אין צורך להרחיב מה רבה היתה המהומה בחיפוש אחרי הנעליים האבודות. רק הדודה פרטונה ידעה וחייכה מהצד. כי ידעה מה יהיה בפרק הבא תמיד. ובפרק שאחריו .
אמא אהבה במיוחד את הלילות בתוניסיה הרחוקה. למרות שהיא מכחישה שהיתה חולת ירח כמוני , יש עדויות שפעם אפילו קמה בשנתה והלכה לישון אצל הדודה בשכונה ממול. סבא , שהיה נוהג לספור את הבנות כל ער ב לפני כיבוי העשישית חשב שאולי זה הערק בלבל אותו על דעתו .מזל שהיתה הסבתא , שהיתה אחראית על הצד הלוגי במשפחה , שאחרי שחיפשו שעתיים בשכונה לאן נעלמה הילדה, פנתה לדודה פרטונה שתגלה לה מה יהיה בפרק הבא כי כולם היו כבר עייפים ונורא רצו לישון.
את אבא שלי אמא שלי פגשה כשהיתה נערה צעירה עם גומה שהעמיקה וזיק שובב בעיניים ,כשגיהצה חולצות לבנות עם צוארון בבית של סוחר הבדים הרקומים והמלמלה. זה היה הסבא שלי גם. אבא שלי היה משאיר לה פתקאות אהבה מתחת לצוארון עם חידודים וציטוטים מתוך שלושת המוסקטרים . והיא היתה משאירה לו פתקים קטנים מגוהצים מתחת לצוארון השני עם כתב עגול וציורי ומפת ת.צ.א של הלוקיישן של המפגש הסודי הבא. סבא שהיה הצד הרגש הסוער במשפחה , היה שולח את הדוד מומו לעקוב אחריהם עם הוראות ברורות לזרוק לכיוונם חצץ כל פעם כשהם מתקרבים סנטים יותר מידי אל הצ’אקרה הלא נכונה. דודה פרטונה שראתה כבר מה עומד להתרחש בפרק האחרון של קורות המשפחה בתוניסיה . אמרה לו : ״תישתחרר באבא, זה כבר היה ! אנחנו כבר בארץ ישראל. אנחנו כבר עם ילדים ונכדים ועץ לימון ורוח שלום ורוח מלחמה. בפרק התשיעי אני רואה אפילו שיבוש לא ברור. זה אולי בגלל שבתחנת המעבר ינסו לעברת לנו את השמות . תחזיק את השם שלך חזק , אבא. רק ככה נצליח לשרוד בארץ החדשה!
ואכן אמא ואבא התחתנו אבל משהו בקרמה עיכב את הילודה. הדודה פרטונה שאלה שאלות בחלום בשבילה . וקיבלה את התשובה בצורת זקנה מקומטת שנתנה את המתכון בעל שבעת התבלינים , שתיתן לאמא ,שבזכותו תוולד אחותי הבכורה.
משנת 69 הסיפור מתחיל להתבהר לי יותר. אם עד אז ראיתי אותו מלמעלה. עכשיו כבר על פני האדמה.
אבל זה כבר לפרק אחר בסיפור.
שהדודה פרטונה כבר ראתה
הסבא שלי ,שקרא לי :״ריקה״ שנהיה עיוור בינתיים ,ושהיה מתעורר בלילה לספר לי את כל הסיפורים
כבר אז אמר לי : אמא שלך נתנה לך את השמחה ואת השובבות ואת העין הטובה . וקרץ לי עם העין של הקטרקט. והיה מזמזם שיר של פריד אל אטרש ונירדם בדיוק כשהשמש עלתה
ואמא היתה באה להעיר אותי כשהיא מנענעת לי את האף . כי הוא אחרון החושים שמתעורר.
וגם כי היא כבר הריחה מה עומד להתרחש בפרק הבא:-)
מזל טוב אמא! מון שרי! לחיים!
