סיפורי אי שם – מאור

מאור הגיע לקבר של מישל כל בוקר במהלך ״השלושים״. כבר ביום השני הוא הביא לוונדר בעציצים ומאז דאג להשקות אותם כל יום. אחרי שיניחו את המצבה הוא יבנה אדנית גדולה מעץ וישתול אותם לפזר לסבא מישל את הריחות שהוא אוהב. מאור היה בן 15. נער יפה, גבוה לגילו, ספורטאי מצטיין עם עיניים עצובות בצבע דבש שהמיסו את הבנות. לאחרונה, הפך לשיחת היום בעיירה אחרי שזכה במקום הראשון בריצה ל-1000 מטרים, ל-2000 ול-500 בתחרות המחוזית, עלה לתחרות הארצית וזכה גם בה במקום הראשון ב-1000 מטרים. ירון, הבעל של נורית, חברה של אמא שלו, היה הראשון ששם לב לכישרון שלו. הוא חשב שיש כאן משהו יוצא דופן והתייעץ עם פיני, המורה לספורט, שנדלק ומיד התחיל לאמן אותו באופן אישי.
הזכיה בתחרות המחוזית, ויותר ממנה, ההכרזה של המנהל במסדר הבוקר בבית הספר, הפכו את מאור לכוכב בן רגע. תשומת הלב הזו הביכה. מאז שאבא שלו עזב, הילדים ניסו להציק לו וליניב. המזל שלהם שהם היו חזקים וידעו להחזיר לאלו שצחקו עליהם פעמיים זה נפסק. מאז, הוא בער מבפנים והסתבך כמה פעמים במכות. רחל, הסגנית ביסודי, היתה מדברת הרבה איתו ועם אמא שלו התחננה אליו שיפסיק להרביץ. ״אל תהיה כמוהו״, ביקשה, והוא ידע שהיא מתכוונת לאבא שלו. הם ידעו שזה מתקרב והיו בורחים לחצר והיא היתה נשארת, שומרת על הדלת שלא יצא אחריהם וחוטפת. בהתחלה היה מרביץ עם הידיים הענקיות שלו ואז עם החגורה.
מאור החליט שכדי לא להסתבך עדיף להתרחק מהילדים. הוא הסתגר, נשאר בקשר עם כמה חברים קרובים. הריצה הרגיעה אותו מבפנים. הנשימות העמוקות, הריכוז והקצב כאילו לקחו אותו למקום אחר והוא הרגיש איך הוא כבר לא מחפש ללכת מכות. אין לו מה להוציא.
קצת לפני חנוכה הגיעו המדריכים מהקומונה של הצופים, שגרו ברחוב שלהם, לארוחת ערב. כמעט כל חודש הם היו באים, מתלהבים מהקוסקוס ומהשניצלים של אמא שלו ומשחקים איתו ועם יניב כל הערב. בפעם ההיא, כמו שהם נכנסו, הם שמו לב לארון החדש במטבח. כששמעו שמאור בנה אותו לבדו, ביקשו שיעזור להם לבנות כל מיני דברים בשבט של הצופים. מאז מאור היה בא אחרי הצהרים לצופים, בונה, מתכנן, מקשיב לכל המתרחש. מתפעל מזה שאין מבוגרים במקום הזה, שהקומונרים רק בני 18 והכל מתנהל בשלווה. לפעמים היה מדבר עם הילדים מהבית ספר שלו. לאט לאט התחיל לשבת בפעולות, מקשיב ומופתע מכמה הם יודעים על מה שקורה מחוץ לעיירה ובפוליטיקה ואיך הם מרגישים חלק ממה שקורה בארץ. הוא למד במהירות את כל הקשרים והכפיתות והתחיל לעזור למדריכים בפעולות צופיות מעשית לילדים הקטנים. לפני פסח נבחר לראש צוות תחזוקה ומחסן. הגאווה והאושר שמילאו אותו היו כמעט זהות לאלו שהרגיש כשזכה בארצית.
ואז סבא מישל מת. סבא מישל היה בשבילו הרבה יותר מסבא. הוא היה החבר הכי טוב שלו. הוא עזר לו ללמוד את ההפטרה, עמד לצידו כשעלה לתורה בבר המצווה, הוא זה שעודד אותו, ייעץ לו ותמך בו עם הריצה ועם הצופים ועם הבנות שהתחילו לעניין אותו לאחרונה. מאור התרסק. בחיים שלו הוא לא היה עצוב כל כך, אפילו לא כשאבא שלו עזב את הבית ככה בלי להגיד כלום. כשראה אותו בהלוויה של סבא מישל הרגיש את הכעס ממלא אותו ״מה הוא חושב לעצמו? מה הוא בא עכשיו? איפה הוא היה כל השנים?״. זה היה כעס סוער, כמו לפני שהתחיל עם הריצה והצופים. שמעון ניגש לסבתא וויויאן ולהפתעתו היא חיבקה אותו ובכתה איתו יחד. אחד אחד התחבקו איתו גם הדודים. מאור שם לב שהכעס התחיל לדעוך. הוא נרגע לגמרי כשאמא שלו ניגשה לאבא שלו ושניהם התחבקו ובכו ויחד איתם בכו כל הנוכחים. כל העיירה בכתה. ואז אבא שלו ניגש אליו ואל יניב, תפס אותם והצמיד אותם אליו לחיבוק גדול שהפתיע את שניהם. הוא עדיין היה יותר גבוה מהם והדמעות שלו הרטיבו להם את הראש. הוא ביקש מהם סליחה שוב ושוב ושוב ומאור חשב לעצמו שהוא סולח, בטח שהוא סולח, אפילו שהוא לא היה בטוח שהוא יודע בדיוק על מה.
אבא נשאר בעיירה כל השבעה וישן עם האחים שלו בבית של סבתא. אחרי חמש שנים בלי אבא הם לא כל כך ידעו איך להתנהג איתו. אבל הוא היה שם, איתם ובשבילם. סיפר להם כל פעם קצת על החיים שלו בנתניה, על הילד הקטן שיש לו שם על האמא של הילד שהוא ניסה לגור איתה וגילה שבחיים האלה הוא לא מסוגל לאהוב אף אחת שהיא לא אמא שלהם. על ההחלטה שלו לעזוב כדי לא לפגוע בעצמו, באמא שלהם ובהם. על הפחד שלו מלהיות קרוב אליה. "אהבה", הוא אמר להם, "היא דבר כל כך חזק שהיא יכולה לגרום לך להתנהג נורא. בגלל זה הלכתי. הייתי חייב להתרחק כדי להפסיק להכאיב לה ולכם".
הוא דיבר פתוח ומאור חשב שאולי, אם הוא היה כאן כל השנים האלה, הם אף פעם לא היו מדברים ככה אחד עם השני. כל כך הרבה שנים הציקו להם, כי אבא שלהם עזב את הבית. כל כך הרבה שנים הוא היה צריך לעזור לאמא ולשמור עליה. אבל לאט לאט זה קרה, הוא התחיל לדבר, נפתח ונתן לשמעון להתקרב אליו ללב ועד לסוף השבעה מאור הבין שסבא מישל הלך לשכב עכשיו בין הלבנדרים, אבל הוא לא השאיר אותו לבד. הוא החזיר למאור מתנה. את אבא שלו.