סיפורי אי שם – מישל

מישל היה לבד בבית כשהטלפון צלצל. הוא בדיוק סיפר לבאבא סאלי ובן גוריון על הלילה הקשה שעבר עליו, על הכאבים שלא מפסיקים למרות השיתוק, על הגעגועים לשמעון, על ויוויאן שלו, היפה בנשים, שכבר לא מצליחה להרים אותו ועל הילדים שגדלו וכמעט לא בבית לעזור לה. הבאבא סאלי ובן גוריון הקשיבו לו כל יום. בסבלנות. הם אף פעם לא ענו לו או חתכו אותו באמצע המשפט. הוא הסתכל להם בעיניים, שהפכו לוורדרדות ומטושטשות במשך השנים מעל הטלוויזיה, וידע שהם מבינים אותו.
הטלפון לא הפסיק לצלצל. מישל גילגל את הכסא למטבח. מהצד השני נשמעו נשימות עמוקות. ״שמעון רוחי, זה אתה נשמה שלי?״, מישל ניסה לעצור את הדמעות שהתעקשו להתגלגל במורד לחייו השקועות. מחמשת הילדים שלהם שמעון היה זה שישב לו הכי חזק בלב. למרות שהיה רק בן עשר כשנפל מהפיגום, בלי שיגידו לו מילה, הוא לקח על עצמו להיות המטפל שלו וככה בלי מילה הוא עזב את הבית ספר ועזר לוויויאן לפרנס.
״שמעון״, ניסה לקרוא שוב ונקטע על ידי גוש דמעות שחנק אותו בגרון. הוא החזיק את השפופרת והקשיב לנשימות מהצד השני. “רוחי, אתה שומע״, המשיך לדבר כשקצת נרגע. ״מושיקו בחופשת שחרור, הוא כנראה יעבוד במכונאות בתיכון עם ירון של נורית, זוכר אותו? הקיבוצניק. בשבת הקרובה ההורים של אברהם באים לארוחת אירוסין, אתי מתרגשת שאתה לא מאמין. אמא שלך כבר לחוצה, כל היום מבשלת ומנקה את הבית, הפכה כל פינה. נשמה אולי תפתיע אותנו ותבוא? אתה יודע שתמיד יש כיסא שמחכה לך. מאור ויניב יהיו גם. תבוא אם יסתדר לך, כפרה של אבא..״
פעם אחת חיפש אותו. ברגילה הראשונה של מושיקו ביקש ממנו שייקח אותו לנתניה. "זאת עיר גדולה באבו", מושיקו צחק. מישל לא וויתר והם נסעו בסובארו של יוסי של ליליאן, שנשבע בבאבא סאלי שלא יספר לאף אחד. גם לא לוויויאן.  קצת אחרי הכניסה לנתניה מושיקו עצר.
"מה התוכנית באבו?", שאל.
"סע לשוק", מישל ענה. הם חנו ליד השוק, מושיקו הוציא את הכסא גלגלים, הושיב בו את מישל והחל לדחוף בין מאות האנשים שמילאו את הרחוב הצר. ממקומו על הכיסא מישל לא יכול היה לראות דבר, לכן עצם את עיניו והקשיב. משוכנע שיזהה את הקול של שמעון בתוך ההמון. הם התקדמו. מישל לא ידע אם מכוח הדחיפה של מושיקו או שהיה זה זרם האנשים שהזיז אותם, כשפתאום הוא הרים את היד וסימן לעצור. מושיקו נבהל.
"באבו, מה קרה?". מישל ביקש שיקרב אותו לדוכן הפיצוחים שהיה מימינם. המוכר בדוכן התקרב אליהם.
"איפה שמעון?", מישל שאל אותו.
"שמעון לא כאן", ענה המוכר.
"מתי יבוא?", מישל שאל."מי שואל?", ביקש המוכר לדעת.
"אבא שלו", מישל ניסה לעצור את הדמעות שהתעקשו להתגלגל במורד לחייו.
"הוא יבוא אחר כך", המוכר ענה. "אולי תחכו לו בפנים?", הוא אירח אותם למופת. כיבד אותם בשתיה קרה, פיצוחים ותמרים. הם חיכו במשך שעות ושמעון לא הגיע.
"תכף סוגרים", אמר בפנים עצובות. "מצטער שהוא לא בא, לא יודע מה קרה לו, הוא לא הודיע לי כלום. אני אגיד לו שהייתם פה".
"לא צריך", מישל הפתיע את הבחורים הצעירים. "אם השוק הזה עובד כמו שצריך, הוא יודע שאנחנו כאן. רק תגיד לו שאנחנו מחכים לו בבית, שיבוא מתי שיבוא".
כמו בכל יום שלישי, מישל המשיך וסיפר לשמעון השותק על השכנים ועל העיירה, עדכן אותו בכל מה שהתרחש. רק עליה לא דיבר. לא הזכיר אותה במילה. מפחד שהשם המפורש יגרום לסיום השיחה ולניתוק של שבועות בינהם.
כבר חמש שנים מאז ששמעון עזב. ומאז הוא ראה אותו פעם אחת מרחוק, בבר מצווה של מאור. כמה שבועות לפני כן הגיעה בדואר חבילה בתוכה תיק רקום ובו טלית ותפילין וברכה "למאור שלי, באהבה מאבא". בבוקר, ליד הבית כנסת, חנתה מכונית שאף אחד לא הכיר. אבל מישל ידע. הוא הרגיש בגוף שלו. כשהשכנים העלו אותו לדוכן שיהיה ליד מאור בזמן ההפטרה, הלב שלו דפק פעמיים. אחת למאור והשניה לשמעון. הוא הסתכל מסביב. כל החברים ובני המשפחה היו לבושים לבן, טליתות וכיסויי ראש לבנים מכסים את כולם. רק סימה עמדה בראש גלוי ולא הסירה את מבטה ממאור. מישל עצם את העיניים והקשיב לנכד הבכור שלו שר ומסלסל. לפתע פקח אותן והביט החוצה. שמעון עמד מחוץ לחלון של הבית כנסת, שניהם בכו. מישל הוציא ממחטה מהכיס וניגב את עיניו. כשהחזיר אותן לחלון שמעון כבר לא היה שם. הוא הסתכל למעלה, חיפש את סימה ולא הצליח למצוא אותה בתוך מטר הסוכריות שעפו אל הדוכן ומילאו את עיניו דמעות. הפעם היו אלה דמעות של אושר.
ביום שלישי אחרי אותה נסיעה צלצל הטלפון בפעם הראשונה. וויויאן ענתה. לא היה מענה מהעבר השני של הקו. הטלפון צילצל שוב. "אל תשגעו אותי!", איימה לתוך השפופרת וניתקה. רק בפעם השלישית מישל הבין ומיהר לענות במקומה.
"איבני? זה אתה? כפרה שלי!". בעיניים עצומות הקשיב לנשימות של שמעון, יודע לפי קצב הנשימות והאורך שלהן מה הוא מרגיש. "שומע רוחי..", מישל המשיך וסיפר לשמעון את כל מה שקרה במשפחה, בשכונה ובעיירה מאז ששמעון הלך. מדי פעם עצר ושתק, מחכה לאישור שיש מישהו בצד השני לפני שהמשיך. הוא תאר את הטיול של רביעי אחרי הצהרים, עם יוסי של ליליאן ומסעוד שלוקח אותו עד המ-רכז ובחזרה. הוא סיפר על אתי שהולכת לצופים ולא מוכנה להפסיד שום פעולה. הוא סיפר על העוגת פרג שהוא אוכל כל יום שני עם אמא אצל סימה בקפה. היה נדמה לו שהוא שומע אנחה מהצד השני והשיחה נותקה. מאז מישל לא הזכיר אותה יותר. הלך סביב סביב ולא נגע, אבל סיפר לסימה על השיחות שלהם. היא היתה כמו בת בשבילו, האמא של הנכדים שלו. הוא היה חייב לספר לה.
ביום שלישי האחרון הטלפון בבית צלצל וצילצל. סימה רצה מהר במדרגות, המפתח כבר מוכן אצלה ביד, פתחה את הדלת והרימה מהר את השפופרת. "שמעון", אמרה ולא חיכתה לתשובה. "שמעון, אבא שלך בבית חולים, הרופאים אומרים שזה הסוף. בבקשה שמעון, תבוא אליו. הוא מחכה לך. די שמעון, חמש שנים הוא מחכה. תבוא שמעון. תבוא מהר". היא ניתקה את השיחה, שתתה כוס מים קרים, יצאה מהבית ונעלה אחריה את הדלת.