הבית של משפחת סוויסה היה אי של שקט אל מול ההמולה הבלתי פוסקת של משפחת אבוחצירא מרובת הנפשות. יוסי ועוד שני אחים, ארבע אחיות, שני הורים וסבתא מרסל אחת, חלקו פחות מ-70 מטרים רבועים, שהיו שתי דירות עמידר בינהן נפערה דלת מקשרת. משפחתו של אמיל, לעומת זאת, היתה מהמשפחות הקטנות בשכונה – אבא, אמא, אח ואחות.
ערב אחד, יוסי החל לעלות במדרגות לאמיל כשמולו ירד שמעון. ״עבודה?״, יוסי שאל. שמעון הנהן. לפני כמה שנים כשערב ראש השנה התקרב יהודה הירקן חיפש עובד שיעזור ללקוחות לסחוב את ארגזי הירקות הביתה. יוסי הציע לו לקחת את הבן של וויויאן ומישל. יהודה היסס, לשמעון היה שם של אחד שמסתבך בצרות, אבל יוסי, שמאז יום לידתו דאג לו כמו אח ופקח עליו עין, הבטיח ליהודה ששמעון עוד יפתיע אותו. יהודה סמך על המילה שלו והסכים לנסות.
לשמעון תמיד היה מה להגיד ולכן השתיקה שלו עוררה את תשומת ליבו של יוסי שמיד שאל ״מה קרה״, שמעון לא ענה. ״תענה לי! מה קרה?״. שמעון נמנע מלפגוש את עיניו של יוסי, נפנף בידו כאומר שום דבר, הדף את יוסי הצידה ומינר החוצה, יורד שלוש מדרגות בכל צעד. השאלה נותרה תלויה בחדר המדרגות החשוך.
יוסי חשש ששמעון שוב הסתבך. הם גדלו באותו רחוב, כמה כניסות זה מזה, האמהות שלהם החברות הכי טובות מאז שהיו ילדות במרוקו. היו הפכים גמורים – יוסי נמוך ורזה, הר תלתלים מכסה אוזניים ענקיות, פנים מנומשות וחיוך תמידי מאוזן לאוזן, סקרן וטוב לב, בעל תושיה ונכון תמיד לעזור. שמעון – גבוה, יפה תואר, עיניים תכלת, ספורטיבי וזריז. הבנים בשכונה הלכו אחריו באש ובמים והבנות הסמיקו כשעבר על ידן. הוא היה חכם וחם מזג, שילוב שעורר הרבה מלחמות, בעיקר עם חבורות משכונות אחרות. יוסי היה תמיד בראש ״צוות החילוץ״ ועמד לצידו לא משנה מה. עכשיו המשיך בלב כבד לעלות לקומה השלישית.
בדירה הקטנה של משפחת סוויסה החיים התנהלו בשקט הרגיל. ברדיו ניגנה מוזיקה ערבית, אמיל עזר לאמא שלו לסדר את הירקות שזה עתה הגיעו. סימה, אחותו הקטנה, ישבה ליד השולחן והכינה שיעורי, נורה חשופה משתלשלת מהתיקרה ומאירה עליה, ״יוסי״, אמרה בחיוך כשנכנס, ״אתה יכול לעזור לי?״. יוסי התיישב בשמחה, הוא התרגל לתפקיד המורה שהעניקה לו סימה. לפעמים חשב, תוך שהוא מחניק חיוך, שהיא שומרת את הכנת שיעורי הבית במיוחד למועד ביקוריו. הוא הסכים בשמחה והתיישב לצידה, מבחין לראשונה שהצמה העבה, העיניים בצבע דבש, ריח הסבון הנקי והקול הנעים דגדגו אותו במקום חדש בבטן.
כשהתגייס הקפיד לבקר את משפחת סוויסה כל שבת. החברות בינו לבין אמיל התהדקה, הם נהגו לשתף אחד את השני בכל מה שעבר עליהם בצבא. אך מבלי שדיברו על כך מעולם, שניהם ידעו שיש סיבה נוספת להגעתו לדירה הקטנטנה. על השולחן הקטן המתינה לו, מדי שבת, ערימת מחברות וספרי לימוד. למראה הערימה גבר קצב דפיקות הלב שלו ומיד התגנב ללבו חשש אמיתי מעוצמת הדיגדוג הממלא את גופו ומתחזק כשעיניו פוגשות את מבט הדבש של סימה.
בכל ביקור הזכיר לעצמו את גילה הצעיר, בכול שיחזר לפרטי פרטים את מסיבת בת המצווה שלה שהתקיימה לא מזמן. בכל שבת ראה איך גדלים הסדקים בחומות ההגיון הרעועות שחשב שבנה במהלך השבוע בבסיס. תמיד מגיע הרגע שבו קם בפתאומיות, התנצל במבוכה ומיהר להסתלק. מקווה שאם יתרחק תחלוף ההתרגשות.
הוא הסתובב ברחובות העיירה, נעצר לשוחח עם מכרים וחברים שישבו על המדרכות ובחצרות הבתים, מפצחים גרעינים, שותים תוססים ומנפנפים על פניהם בעיתון השבת, מחכים לרוח הערבית שתרגיע קצת את חום הקיץ. כשהרחובות היו מתרוקנים ומבעד לחלונות הפתוחים נראו משפחות מכונסות להבדלה מיהר לחזור הביתה ולהצטרף לאביו.
עם צאת השבת היה מתיישב ליד שולחן העבודה שבמרפסת הצרה. שוקע בתיקון ערימת מכשירי החשמל המקולקלים שהביאו השכנים במהלך השבוע. במשך שעות תיקן בזה אחר זה טרנזיסטורים, תנורי חימום, מגהצים ואפילו פטיפון אחד. הוא עצר רק כשעיניו נעצמו והמלחם הלוהט החליק וגרם לו לכוויה. אז היה נזרק על המיטה וישן שינה קצרה, טרופה ומלאת חלומות. השכם בבוקר התלבש, נישק את אימו ויצא חזרה לבסיס, ליבו כבד עליו. כך פעם אחר פעם במשך חודשים ארוכים.
ההצעה להמשיך לשרת בקבע היתה עבורו כמו גלגל הצלה שהושלך כשכבר כמעט נתן לים הסוער למשוך אותו למטה. הוא הסכים מיד, מאמין שעכשיו תתחיל תקופה אחרת. בכסף שירוויח, ישכור דירה קרוב לבסיס, ישאר בה בשבתות, יתנתק מהעיירה, יכיר חברים חדשים, אולי אפילו בחורה שתמצא חן בעיניו ותעזור לו לשכוח. הוא יהפוך אדון לעצמו וישאיר את העבר להתכסות באבק בעיירה. הוא יקפוץ לבקר את הוריו בווספה שיקנה, חברתו תשב לצידו בסירה, הם יגיעו לארוחת שישי וימהרו עוד באותו ערב לחזור למרכז.
אבל השבועות חלפו, המשפחה כולה נהנתה מתוספת ההכנסה של המשכורת הצבאית. אביו הפסיק עם המשמרות לילה ואמו הצליחה לשים בצד כסף שיספיק לשלוח את שלום, אחיו הצעיר, לפנימיה נחשבת כשיהיה בר מצווה. הוא נהנה לשמח אותם, אהב להרגיש שהוא עוזר ולראות את מבטיהם הגאים. הוא חשש שיצער אותם, יקשה עליהם ויבייש אותם אם יבקש לעצמו את הכסף ולכן דחה שוב ושוב את ביצוע תוכניתו, מחכה לרגע המתאים ומתמסר, מבלי שיודה בכך,
למלכודת הדבש שבעיניה של סימה. מחכה בקוצר רוח לסופי השבוע, נמשך כמו בחוטים בלתי נראים לקומה השלישית, לצמה העבה, לחיוך ולריח הסבון שלה.
