הפרק הראשון במסע לתוניסיה שמור בפרק- ״בחזרה לתוניסיה-הכנה למסע״
1.הטעות הראשונה בפרשנות המוקדמת שלי את תוניסיה היתה לעמוד בתור לביקורת דרכונים מיד אחרי הנחיתה. מישהו נפנף לנו מרחוק ואמר שבעלי פספורט ישראלי צריכים לחכות ״כמה דקות״ ושעלינו להפקיד כאן את הדרכונים שנקבל רק ב‘צ‘ק -אין‘ חזרה.
חודש בשנה ניתן להגיע בקבוצה מאורגנת לתוניסיה. ״החאג‘ של היהודים״ , היה מי שתאר את האל'גריבה. ההילולה בג‘רבה שמהווה את כרטיס הכניסה לארץ אבותי. חן קורן יחד עם רפרם חדד, שעוסק באמנות , תרבות אוכל ובמרווחים שביניהם , מוציאים קבוצת ישראלים אל המרחבים הקולינריים של תוניסיה . היינו אוסף אינדיבידואלים שהמושג 'קולינריה' הפך אותו לעיר שחוברה לה יחדיו לפרוק והרכבה מחדש של כל המראות והטעמים.
לכל אחד היתה דרך שונה לזהות את עצמו בנקישה על הדלת. יכולת לדעת מתוך הבית פנימה אם זה קרוב משפחה שמגיע, זר כלשהו או סוחרים שעברו מדלת לדלת. היה קוד ידוע. וכולם פעלו לפיו (גם הגנבים)
2. שלוש שעות של טרמינל עמוס מטיילים ישראלים מקוטלגים לקבוצות ,שרועים על המרצפות , קורנים לקראת הארץ המובטחת שמחכה שם מבעד לפרגוד. , סיגריה אחרי סיגריה נעוצה בקצה השפתיים של פקידים חמורי סבר אשר מנסים לנווט בתילי תילים של ניירת גבולות. מי שיודע את השפה נחלץ מהר יותר . מי שלא ,נשאר תקוע במעין סצנה מתוך מבצע אנטבה החדש כאשר אוסף החותמות במעבר הגבול היא חוליית החילוץ. 
אסף שולח אותי למאורת ה vip להשיג את המספר הסודי של הווי פיי בשביל שנוכל לתקשר עם רפרם שמחכה לנו (הפסקנו לספור כמה שעות) בצד השני של הנמל. אני עושה עצמי צרפתיה ומבקשת בעדינות את המספר הקדוש . הטייס , שבדיוק הזניק כוסית שיכר אל גרונו , צוחק וקורא לפקידה להפנות את ה ״ישראלייה״ לשולחן עמוס עוגיות , מרציפנים ופירות . אה. נו. טוב חשפת אותי . אני מחייכת ומתחילה לשוחח איתו בערבית על נמלי תעופה בעולם תוך כדי שאני תוקעת באלגנטיות עוגיה אחר עוגיה. כעבור רבע שעה אנחנו נפרדים כידידים . ״סאחא עליק״ אני ממלמלת ויוצאת זוהרת אל מתחם אנטבה שלי. אסף מחכה לי שם מוכן להקליד את הקוד והיד שלו נותרת תלויה באוויר. ״אאוצ' שכחתי (מנגבת את הפירורים) וחוזרת בחזרה . הפעם בערבית. 
3.. טיול הבוטיק שלנו נסוב סביב קולינריה והתרבות המקומית המנוקזת אל תוכה . הדגים של האי ג‘רבה , התמרים של הסהרה, הקוסקוס של הדרום הקרוב ללוב לעומת זה בצפון הקרוב לבירה, הפלפלים החריפים של נאבל, מי זהר ואריסה ומרתפי התאנים המקומיים במפעל לבוכה בוקובזה .(רשימה חלקית) . זאת מנגינת ה סלוו פוד שמביא איתו רפרם אל תוך הטיול הזה. ואנחנו מאזינים לה בעונג.
שבוע לפני הטיול תארתי בפני שוקה את תוניסיה המדומיינת : ״לא ניתן להשיג במקום אחד את כל חומרי הגלם. עליך לנדוד ממקום למקום בכדי ללקט את המאפיינים של אותה סביבה.
״יעידו בנותיה של דולי, כי את השקשוקה הזו קשה לשחזר. לא מדובר רק בביצים של התרנגולות שמסתובבות חופשי בחצר הבית או בדלעת שמביאים מהשוק של הלובים. מדובר במין מליחות מוזרה שנמצאת בתוך כף ידה של אותה בשלנית היא הנותנת (טעם).
סתם. אין לי מושג למה זה תמיד יוצא שונה.(מתוך הבלוג של רפרם חדד)
״זוהי תוניסיה על פי תפיסתו רפרם חדד״ , הוא ענה . וצדק.
בג'רבה נהוג לא לחשוף תינוק לעולם לפחות שנה מיום שנולד נגד עין הרע וכזה. מי שהציץ והביט בו נתנו לו שם של דג . כי דגים בתוך הים לא נראים . גם נגד עין הרע אם תפגשו במקרה אדם המכונה ׳ קרוס ״ או ׳חדר׳ או ‘בוגית ‘ תדעו למה
4. תוניסיה גרה אצלנו בבית . נולדנו אל תוכה. לנסוע לבקר בה זה לטייל בתוך הסיפורים של אמא ואבא , בתוך הסירים , בסלילי הריחות של הבכור, במלוחיה הטריה שמונחת לייבוש על סדין הלבן הפרוש בחצר , במרק דגים של תשעה באב, בקוסקוס של יום שלישי, בצליל השפה ובבליל המבלבל של שברי עברית ערבית וצרפתית שהרכיבו הברה. המחשבה הראשונה שחלפה לי בראש כשהעיר תוניס חלפה על פני דרך זגוגית חלון האוטובוס , שלקח אותנו לארוחת הצהריים הראשונה בבירה היו : ״הגעתי הביתה״.
בתמונה : הדור שהדגיש את המעבר משחור לבן לסרט צבעוני
תוניס בצהרי היום – בירות , קוסקוס דגים , פלפלים חריפים , דרבוקה ויין מקומי:
אנחנו צונחים בצניחה ישירה אל מסעדה צבועה בצבעים חזקים הקירות מרוצפים ומעוטרים במיני אריחי חרסינה מקומית שנפגוש את המקורות שלה אי שם בהמשך השבוע במוזאן ברדו ובסמטאות המתעקלות של העיר העתיקה . חצר צוהלת שבמרכזה שולחן אבירים ארוך עד קצה המרפסת המשקיפה אל הים , סביב ישובים צעירים צעירות תוניסאים בג‘ינס מבושמים בבירה ובעשן סיגריות השולחנות עמוסי כל טוב בקוסקוס דק דק אדום , חלקי כבש , צלוחיות הריסה בשמן זית ומיני פריקסה , בקצה להקת נגנים מסלסלת שירה עממית , הלמות תופים והדרבוקות מעלים באוב את הדודה פרטונה שחלתה במחלת הגעגועים לאחיה גסטון שבחר להישאר בנאבל העיר במקום לעלות עם כולם לארץ ההבטחה . האגדה מספרת שכשדודה פרטונה היתה מתופפת בדרבוקה, השבר הסורי אפריקאי היה זז כל פעם קצת .
[youtube 4dlpnUWlTl0]
5. . life is Slow .
״אחת גו'לי הבן שלה היה יושב כל יום עם השכנה המוסלמית קונה לה דברים .רצתה לאסלם אותו . ג'ולי שמעה את זה לקחה את הדברים ועלתה לישראל . היום הם גרים בבאר שבע ו הוא , הוא מהנדס רכבות . ״ (סיפורי אמא)
המשך בפרק הבא.
