הלבורנטית
בכל בוקר ב04:00 היא מזנקת כשלהקת מטליקה הולמת באוזניה. היא נבהלת כל פעם מחדש אבל בת צחוק עולה על שפתיה כשהיא נזכרת בירון פורט על הגיטרה האקוסטית שניות אחרי שהחוט הירוק של הפרפר ננעץ לו בווריד. הוא לא מוותר, הוא פשוט חייב לנגן לה את השיר האחרון שהתאמן עליו.
היא תמיד רצה, ממהרת, חייבת להספיק כמה שיותר חולים לפני שהיא מגיעה למעבדה. ככל שהיא אוספת יותר מבחנות היא זוכה למבט יותר זחוח של רובן מנהל המעבדה. בסוף החודש, היא יודעת, ככל שמבטו יותר שבע רצון, השיק יותר שמן. בדרך כלל רובן זועף. הוא עסוק כל היום במספרים וחשבונות ורק כשהיא מחזירה את המבחנות המלאות מאירות פניו. היא אף פעם לא הבינה למה.
בסוף היום נותן לה רובן את לוח הזמנים למחר. הוא תמיד אומר שהיא העובדת עם הכי הרבה הספקים והכי מעט חיוכים. היא הייתה מודעת לכך שהיא לא מחייכת. לפני שנים, היא זוכרת, היו דווקא הרבה חיוכים.
מאז המקרה שהרס את חייה היא הקיפה עצמה בבועה בלתי חדירה. כמעט לא תקשרה עם אנשים, בעיקר לא עם גברים. כשנאלצה להתייחס לסביבתה עשתה זאת בקצרה, בסבר פנים רציני, העיקר לגמור עם העונש הזה כמה שיותר מהר.
היא כבר עובדת אצל רובן כשבעה חודשים. לפני כן עבדה בקופת חולים שם התחילה לעבוד מיד כשסיימה את לימודיה באולפן. היא הייתה תלמידה מצטיינת באולפן כי כבר בצרפת לפני שעלתה ארצה למדה קצת עברית.
חודש אחרי שהתחילה לעבוד אצל רובן הייתה להם תקרית לא נעימה שכמעט גרמה לה להתפטר אבל אחרי שרובן התנצל ואמר לה שפשוט לא הצליח לשלוט בעצמו מול יופייה המשגע, זה לא יקרה לו יותר והוא גם יכפיל את שכרה, היא הסכימה להישאר.
מאז הייתה מאוד מרוצה, סיימה לעבוד לפני הצהריים והרוויחה כסף טוב שאפשר לה להקדיש את רוב שעות היום לאימון בנגינה על החליל המיוחד שאמא שלה שהייתה מדריכת טיולים מצאה בכנסיה עתיקה בצרפת. תמיד ניגנה על חליל צד אבל מהרגע שהגיע לידיה החליל העתיק עם הצליל הייחודי
שום דבר אחר לא עניין אותה. היא כבר הצליחה לחלל עליו יצירה שלמה. לעיתים פחדה שתשתגע כי אינה מדברת עם אף אחד במשך ימים שלמים.
כשהייתה נכנסת לבתים של החולים עם שחר, עוד לפני הנץ החמה, הייתה שומרת על שקט. הלקוחות, עדיין לא ממש התעוררו, שיתפו פעולה ותוך כדי פעולותיה הנמרצות, שררה דממה בבית. כניסתה כמעט לא הורגשה, היא הגיחה ויצאה תוך דקות.
בפעם הראשונה כשנכנסה לחדרו המבולגן של ירון, לא יכלה שלא להתעכב מול הקיר העמוס בגיטרות, מפרטים וחולצות מלאות תמונות מודפסות של זמרים ולהקות.
ירון, שהתעורר משינה, הרים את ראשו מהכרית ופתח עיניים כחולות ענקיות בצבע של ים ושאל בקול צרוד משינה: "את אוהבת רוק?" היא חייכה אליו וביקשה שירים את ידו כדי שתוכל למצוא ווריד טוב.
היא התיישבה על שרפרף לבן מפלסטיק ליד מיטתו והחלה להקיש על הוורידים "הנה אחד מצוין, אל תזוז" היא החליפה מבחנות במהירות ובמיומנות
"יאללה, זו פעם ראשונה שדוקרים אותי רק פעם אחת." ירון העיף בה מבט מתפעל "לצערי ולשמחתי יש לי ניסיון רב"
"לצערך או לשמחתך?"
"גם וגם"
היא אספה את דבריה במהירות והתחילה לפסוע לכיוון דלת הכניסה
"כל הכבוד לך" הוא קרא אחריה
למחרת, כשראתה שהחולה הראשון ברשימה הארוכה של היום הוא ירון, לקחה נשימה עמוקה.
היא החליטה לצאת קצת יותר מוקדם ולהתחיל את המסלול ב04:00 במקום ב04:30. בכל מקרה חושך עדיין, חשבה לעצמה, אף אחד לא ישים לב מה השעה.
בחוץ אוויר קריר של תחילת הסתיו. העצים קרחים בשלכת, היא לא נכנעת לעצב.
כשנכנסה למושב הקטן הצמוד לים, עצרה לרגע את המכונית הקטנה המקרטעת שלה ליד פנס רחוב, הוציאה את תיק האיפור שלה מתוך התרמיל הגדול במושב האחורי ונאבקה ברוכסן עד שנפתח.
אל הבית הוביל שביל של לבנים אדומות. היא דפקה על דלת עץ ועליה שלט צבעוני: משפ' פלד.
אישה שמנה עם פנים מאירות פתחה ובחיוך אמרה: "חשבנו שתבואי רק עוד חצי שעה אבל בכל מקרה זה לא משנה, אעיר את ירון והוא ימשיך לישון אח"כ. הסבירו לנו שכל יום צריך לקחת לו בדיקות דם עד שיגמור את הטיפול. את עושה עבודת קודש. רוצה לשתות כוס קפה? בואי תאכלי איתי ארוחת בוקר" בקושי אפשר היה להשחיל מילה
"תודה גברתי, א ין לי זמן לארוחת בוקר אבל אולי ביום אחר" ענתה לה מרגישה איזו שמחה מתגנבת לליבה על הביקור היומי הצפוי בבית הזה.
כשנכנסה לחדרו של ירון התפלאה לראות אותו כבר ער. יושב על כסא גבוה מנגן מוסיקה נעימה על גיטרה. היא סימנה לו בידיה שלא יפריע לעצמו, התיישבה על השרפרף מהפלסטיק והביטה בו. הוא חייך אליה והמשיך לנגן. אחרי מספר דקות הוא הניח את הגיטרה ואמר: "בוקר טוב, אני שמח שאת כאן שוב, פחדתי שישלחו מישהו אחר" היא רצתה להגיד לו שגם היא שמחה להיות כאן שוב ואולי ימשיך קצת לנגן אבל רק אמרה: "לצערי ולשמחתי זו אני" "אני זוכר את המשפט הזה גם מאתמול, עכשיו תסבירי למה את מתכוונת אבל קודם תגידי לי איך קוראים לך" "שמי ורוניק" הרגישה שהיא מחייכת שוב. "אז תסבירי לי ורוניק, למה לצערך את פה?" הביט בה עם שתי עיניי התכלת המהפנטות שלו "לצערי, כי אתה חולה" היה לה קל להסביר את החלק הראשון "ולמה לשמחתך?" "כי מיד אמצא לך ווריד במכה ראשונה ולפחות הבדיקה הזו לא תכאב לך" הצליחה איכשהו לשלוף תשובה מהשרוול.
"ורוניק הוא שם מקסים. אף פעם לא הכרתי מישהי בשם הזה, אני רק מכיר מוזיקה נפלאה מהסרט חייה הכפולים של ורוניק של קישלובסקי, רוצה שאנגן לך?"
"בשמחה, אבל לא לפני שאקח לך דם" מזל שהחלטתי לצאת יותר מוקדם, חשבה לעצמה.
מייד כשסיימה למלא את המבחנות הוא קם ולקח גיטרה אחת מבין הרבות שהיו מונחות למרגלות הקיר
"אתה ממש וירטואוז" אמרה כשהצליחה להוציא מילה
הוא הזכיר לה את האחד שלא היה ולא יהיה כמוהו.
אח"כ המשיכה להתנהל במהירות לרוזנטל, פיירברג, ועוד כחמישה עשר חולים שהיו רשומים ברשימתו של רובן. ב07:30 כבר חזרה למעבדה, במהירות בדקה את הדמים וב11:00 הייתה כבר בדרכה הביתה ולחליל.
איכשהו היום עבר לאט מידי. הרי הוא יכול להיות הבן שמעולם לא היה ולא יהיה לי, חשבה לעצמה, מה עובר עלי? הוא בשבילי כמו צידו השני של הירח.
אך לא הייתה מסוגלת להרפות.
מוחה קדח רעיון,
הדבר הראשון שעשתה היה למצוא את 'חייה הכפולים של ורוניק'
זו יצירה שמנוגנת בפסנתר, איך הצליח להעביר אותה בצורה כה מושלמת לגיטרה? תהתה בינה לבין עצמה.
איך אני אצליח לחלל אותה?
לפתע הזמן איבד משמעות, כשהלכה לישון בשתיים לפנות בוקר כבר חיללה את היצירה בצורה שהניחה את דעתה, אפילו לפרקים ענתה בקול שני.
כשהשעון המעורר צלצל שעה וחצי מאוחר יותר, היא זינקה כאחוזת תזזית ומלאת אנרגיה הכניסה את החליל לתרמיל.
בחדר של ירון, כשהזמן עמד מלכת, הם כבר ניגנו בשני קולות ובשני כלים את 'ורוניק'.
כשיצאה משם הייתה מסוחררת.
אחר כך, במעבדה, ניסתה לדלות פרטים מהטפסים שהיו מפוזרים על שולחן המחשב. המקום היה ריק והיא ניצלה את ההזדמנות.
"מה את מחפשת חוצפנית? ממתי מותר לך לגעת בניירות?" הפתיע אותה רובן שנכנס כרוח סערה וטרק את הדלת בחוזקה.
"לא, לא, סליחה, נפלה לי פה מבחנה" הסמיקה ורוניק.
"מה פתאום את מתקרבת לשולחן שלי עם המבחנות שלך? שזה לא יקרה יותר כי את יודעת שאני לא אוהב להגיע לתשלום המשכורות עצבני".
יצאתי בזול, חשבה ורוניק בדרך חזרה לשולחן שלה.
היא לא הייתה מסוגלת להתרכז והסדר של המבחנות התבלבל לה ובכל פעם ניסתה לארגן אותן מחדש.
השהות שלה במעבדה התארכה מעבר לרגיל
כשנכנסה אולגה, מזכירת המעבדה, אשת סודו של רובן, לא יכלה ורוניק להתאפק עוד ופנתה אליה בקול צרוד: "סליחה, אולגה, איך אני יכולה לברר פרטים על חולים להם לקחתי דם?"
– שתיקה –
"סלחי לי אולגה" הדהד קולה בשנית
"את דיברת אלי?" הביטה בה אולגה בהשתוממות "כן, שאלתי איך אפשר לקבל פרטים על חולים מבדיקות הדם"
"לא ידעתי שאת יודעת לדבר, תני לי רגע להתאושש"
ורוניק חייכה במבוכה
"ואת גם מחייכת, איזה פלא, אני חייבת לספר לרובן. מה שאלת אותי?"
"שאלתי איך אני יכולה לברר פרטים על חולים שלקחתי להם דם"
"את יודעת שיש סודיות רפואית, על איזה חולה רצית פרטים ולמה?"
"עזבי אולגה, את צודקת. לא אפגע בסודיות הרפואית"
"אבל למה את צריכה לדעת פרטים?"
"להתאים בין ממצאי דם מעניינים לסוג המחלה" הצליחה למצוא תשובה משביעת רצון.
"על איזה חולה חסר לך חומר?" שאלה אולגה בסקרנות
"לא, עזבי, אני אסתדר כבר בלי" נבהלה ורוניק והתכוננה לחתום את שפתיה בשנית
"זה בסדר" התעקשה אולגה "אם זה לצורכי מחקר, זה לגיטימי לגמרי"
"אמרתי לך שאין בעיה והתכוונתי לכך"
"שמעי, את לא מבינה מה אמרתי? תאמרי לי את שם החולה"
– שתיקה –
"חבל שחזרת לעצמך, היית יותר נחמדה קודם, חשבתי שנוכל להיות חברות"
ורוניק ניסתה לסיים את עבודתה מהר ככל האפשר והלכה לה לדרכה חרש, בלי להיפרד מאיש.
יותר מאוחר בביתה חזרה לחליל שלפתע לא סיפק אותה. הייתה חסרת סבלנות, שוב ושוב הביטה ברשימת החולים למחר ווידאה שאכן משפ' פלד ראשונה. בטבלה שבנה רובן, ליד שם משפחתו של החולה, היה רשום מספר טלפון. היא הרימה את הרשימה והחזירה, לקחה והניחה שוב ולבסוף לא התאפקה וחייגה את המספר. קול אישה: "הלו" היא ניתקה. הסתובבה בבית סחור סחור, אפילו שקלה להרים טלפון לרובן. כשכבר לא יכלה לשאת את עצמה חייגה את המספר וענתה לאישה "שלום לך, מדברת ורוניק הלבורנטית. רציתי" היא לא הספיקה לגמור את המשפט ואמא של ירון לא יכלה לעצור את שטף מילותיה "ורוניק איזה יופי שהתקשרת לא ידעתי איך להשיג אותך, רק עלייך אני חושבת כל היום. עשית חסד עם ירוני, רק כשהוא מדבר עלייך והוא כל הזמן מדבר עלייך יש לו מצב רוח טוב את לא מאמינה מה שעשית לו הוא קודם ראה את הגיהנום היית צריכה לראות אותו כשחזר מטיפול כימו פעם שעברה אין מה להשוות עכשיו מה שמעניין אותו זה אם תבואי לקחת לו דם ומתי. אני שוברת את הראש איפה להשיג את הטלפון שלך ואת מתקשרת. הוא חזר עכשיו מכימו ולא כמו פעם שעברה הוא לא נשכב במיטה אלא לקח את הגיטרה וכשנכנסתי אמר לי שהוא מחפש יצירות לגיטרה ולחליל כדי לנגן איתך יחד. אולי תעשי איתנו חסד ותבואי גם עכשיו. סליחה סליחה אני לא רוצה להטריד אותך, את אישה טובה עובדת קשה קמה מוקדם בבוקר ואני מרשה לעצמי להטריח אותך בצרות שלנו"
"בטח שאבוא עכשיו" אמרה ורוניק שלא ידעה מה להרגיש קודם
"באמת? את אישה טובה כל כך, תבורכי ותזכי למצוות. אני ארוץ לספר לירוני הוא לא יאמין שזה קורה לו. מה להכין לך? מה את אוהבת לאכול? תאכלי איתנו ארוחת ערב ואני אעשה גם עוגה" האוטוסטראדה בה דיברה נעמה לאוזניה, לא הרגישה צורך לומר מילים שלא היו לה.
"אני לא צריכה כלום, אל תעמיסי על עצמך" קיצרה ורוניק שתוך כדי השיחה התחילה להכין את התיק ופתחה את ארון הבגדים כדי לבחור מה ללבוש.
"זה שטויות בשבילי, מתי תוכלי לבוא?"
"אבוא עכשיו"
"אישה טובה באמת אישה טובה"
ורוניק נכנסה לטרנטה (כך כינתה את המכונית שלה) ובסערת רגשות, לא יודעת אם לצחוק או לבכות, התחילה לדהור בכביש, נוהגת נהיגה אוטומטית ולפתע מצאה עצמה על שביל האבנים האדומות. היא נקשה בחרדת קודש על הדלת ועוד לפני שהייתה מוכנה פתח ירון את הדלת לרווחה. הוא היה חיוור ונראה חלש אך עיניו נצצו. הם עמדו נבוכים אחד מול השני וירון הפר את השתיקה ראשון: "אני כל כך מודה לך שבאת, לא חשבתי שתסכימי" "לעונג לי, בוא ניכנס ואגיד שלום גם לאמא" "אמא שלי תעשה הכול בשבילי עכשיו, איך היא השיגה את המספר שלך?" "היא לא הייתה צריכה להשיג, אני התקשרתי אליה" "באמת? מה את אומרת?" "כן, רציתי לדבר איתך, מאוד נהניתי לנגן איתך" היא אמרה לו תוך כדי שהם מתקדמים לכיוון המטבח. כשראו את האמא מסתובבת אליהם בשמחה, הספיקה ורוניק לשאול אותו לשמה.
אחרי שטעמו מהעוגיות הטריות שיצאו מהתנור נפרדו מדליה, לא לפני שהספיקה לספר לורוניק שהסרטן במעי הגס כבר עם גרורות בכבד. כשנכנסו לחדר של ירון היו לורוניק דמעות בעיניים שלא הצליחה להסתיר, לא מפני ירון שהיה קשוב לכל תנודה והלך רוח שלה.
"מה קורה לך?" שאל ירון בדאגה
"שום דבר, למה אתה שואל" היתממה "כי אני רואה לך בעיניים" "הכל בסדר, זאת אומרת, לא הכל בסדר, דליה סיפרה לי מה יש לך" "לא ידעת?" "לצערי ולשמחתי לא" "למה לצערך?" "כי אם הייתי יודעת קודם אז עכשיו לא היה ככ קשה" "ולמה לשמחתך?" "כי נחסך לי זמן ידיעה" "את יודעת שאני הרוס על המשפט הזה שלך? נראה לי בגללו התאהבתי בך" ורוניק התיישבה על השטיח ולא הייתה מסוגלת לעצור את פרץ, הבכי ששטף אותה. ירון כרע לידה וחיבק את מותניה. היא אחזה בידו שמחתה את דמעותיה.
דקות ארוכות שכבו זה בזרועות זו.
ורוניק התעשתה ראשונה וקמה על רגליה: "בוא ננגן קצת" הציעה "את אוהבת רוק?" שאל ירון. ורוניק חייכה אליו. "אין ספק שאת יפה בכל מצב אבל הכי כשאת מחייכת" היא חייכה שוב.
ירון ניגן לה את enter sandman של מטליקה. עיניה התלחלחו. הוא לא הקשה בשאלות. הם נשארו שעות יחד, לרוב ניגנו, פחדו להסתכן במגע.
למחרת באה בבוקר לקחת לו בדיקת דם. דליה הידפקה על דלת חדרו של ירון וביקשה להחליף איתה כמה מילים "אנחנו בהתלבטות קשה לגבי המשך טיפולי הכימותרפיה. היום אחרי הצהריים יש לנו פגישה אצל האונקולוג. האם תהיה זו חוצפה לבקשך להצטרף אלינו?"
"אני אבוא איתכם בשמחה למרות שאיני יודעת איך אני יכולה לתרום. הידע שלי בתחום אינו רב. לבורנטית אינה מבינה אלא בבדיקות מעבדה"
"חשוב לי מאוד שתבואי" הצטרף גם ירון לשיחה".
"אם כך סיכמנו, אבוא כשאסיים את העבודה במעבדה" הכריזה ורוניק בקול רם מידי, מנסה לחפות על הצמרמורת שעלתה במעלה גופה כספיראלה דוקרנית.
לאורך השעות הבאות התנהלה ורוניק כבתוך הזיה. רק היא ידעה עד כמה רב הידע שלה בתחום, עד כמה הוא מתובל בכאב ועד כמה מצולקת הידיעה.
את העבודה במעבדה עשתה כמי שכפאו שד. אם קודם לכן הקיפה עצמה בבועה, עכשיו היא הפכה למשוריינת, אין יוצא ואין בא.
לאורך היום היא צלחה נהר של רגשות, אובדן חושים של כמעט התאהבות עם התנגשויות חזיתיות בגדות. ראשה מתנפץ אל מול זיכרונות קשים וליבה מתרחב ומתכווץ חליפות מול עדות עבר.
היא שהתה במעבדה שעות ספורות. בהתחלה הייתה לבד, במהירות הפרידה ומיינה את המבחנות וכשרובן הגיע ב08:00 היא כבר הייתה עסוקה בניתוח הדמים. רובן: "אולגה סיפרה לי שהתעניינת באחד החולים וכשבסוף הסכימה לעזור לך, לא הסכמת להגיד לה מי זה. אני כעסתי עליה כששמעתי שלא עזרה לך מהתחלה. ללבורנטית כמוך אין חיסיון של סודיות רפואית, את יכולה לדעת הכל על המחלות של החולים. זה לא אומר שמותר לך לחטט לי בניירות אבל אני דווקא אוהב שאת סופסוף רוצה להיות ראש גדול. אז תגידי לי מי זה החולה שאת מתעניינת בו"
ורוניק הרגישה שעורפה מתקשח וגופה מתכווץ. היא לא תיתן שידיים זרות יגעו במקום הפרטי שלה שנוצר רק עכשיו ושולח אלפי כוכבים במיליון צבעים לליבה. "זה בסדר רובן, כבר ויתרתי על זה"
"אני מתעקש ורוניק, אמרי לי מי זה" "אמרתי לך שלא" סיננה בשפתיים קפוצות. הוא ניסה עוד להמשיך אבל ורוניק לא ענתה יותר. רובן ידע שכשורוניק נכנסת למצב שהוא מכנה אותו 'דום שתיקה' שום דבר לא יוציא אותה ממנו.
הם המשיכו לעבוד בדממה. כשסיימה את מטלותיה, נטלה את תיקה ואת הסוודר ששימש אותה לשעות הבוקר הצוננות והתקדמה לכיוון דלת היציאה "סוודר יפה, הוא חדש?" ניסה רובן מכיוון אחר "תודה ולהתראות" ענתה ורוניק בחופזה בטרם יצאה לאוויר החם בחוץ, הרגישה מגוחכת עם הסוודר מוטל על זרועה.
כשיצאו מהאונקולוג היה איכשהו ברור לכולם שהם ממשיכים יחד. מצב הרוח היה טוב ודליה הציעה שעם בשורות טובות שכאלה היא רוצה להזמין אותם לארוחה קלה במסעדה חדשה שנפתחה לא מכבר במושב סמוך. גם ירון וגם ורוניק לא הרשו לעצמם לסרב למרות ששניהם הרגישו צורך להיות אחד עם השני באינטימיות. את כל זה העבירו אחד לשני בלי מילים.
האונקולוג הורה על בדיקות דם יומיומיות "כך נוכל להישאר עם יד על הדופק ולחזור לטיפולים אם יהיה בהם צורך"
"זה אומר שגמרתי עם הסיוט של הכימו?" קפץ ירון
"בינתיים. השגנו תוצאות טובות עד כמה שניתן לסדרה, ניתן לגוף מנוחה"
דליה הציעה לורוניק להישאר הלילה ללון אצלם בבית במקום להתנהל עם שחר בדרכים.
"כבר מאוחר ואני יכולה לסדר לך את חדר העבודה, במילא אף אחד לא משתמש בו"
"זה בסדר אמא, היא יכולה לישון אצלי בחדר"
"ירוני, נו באמת, לא יהיה לה נוח" היא לא המשיכה את המשפט למראה מבטו המצמית של ירון
אחרי עוד כמה משפטים מאולצים סגר ירון את דלת חדרו וניסה ביד מגושמת לסדר את הבלגן. בסוף העיף בתנועה חסרת סבלנות את החפצים הרבים מהמיטה ונשכב עליה "בואי, ננוח יחד, זה המקום המסודר היחיד בחדר" חייך אליה במבוכה. ורוניק השתרעה בצידה השני של המיטה.
המשיכה הפיזית הייתה נוכחת חדה כתער אולם שניהם יראו מלעשות את הצעד הראשון כל אחד מסיבותיו הוא. ירון פחד שתסרב לו וורוניק הייתה מבועתת מליפול לתהום.
הם דיברו. ירון סיפר לה על השחרור המוקדם שקיבל מהצבא כשאבחנו את הסרטן ועל הפרידה מהטייסת. "אני חייב לחזור מהר, דווקא עכשיו הייתה לי תקופה טובה אחרי כמה חודשים קשים של סכסוך עם מפקד הטייסת" היא סיפרה לו קצת על הדמויות הסובבות אותה במעבדה "הוא נשמע די פוץ הרובן הזה" צחקק ירון וליווה את האמירה בעווית של הפרצוף. אחרי דקות ספורות של ניסיון ראשוני לשתף אחד את השני ביומיום שלהם הם לא יכלו עוד למרווח העמוס והפכו לגוף אחד. זה קרה בשבריר שנייה, הם נאחזו זה בזו בלהט והאוויר התחשמל מארומה ומשירת אהבים.
השעון המעורר בטלפון הנייד של ורוניק צלצל ב03:30 ולא העיר אף אחד אבל ירון מיהר להחליף את המוזיקה שלו לשיר קצבי ורועש של מטליקה. הם התנשקו בלהט כשורוניק חיפשה ווריד טוב. לשפתיו של ירון היה טעם של .יין משובח מהכרמים בדרום צרפת שלה. כשמצאה את הווריד התנתקה ממנו ומילאה את המבחנות בדם אדום מהיין.
כשסיימה את העבודה במעבדה התלבטה לאן ללכת. הרי אף אחד לא הזמין אותי, חשבה לעצמה. בעודה נכנסת לטרנטה צלצל הנייד וירון היה על הקו: "את מעדיפה קנלוני או ניוקי?" "לא ממש איכפת לי, על מתי מדובר" ליבה הלם בפראות "אל תגידי לי שאכלת כבר צהריים, אמרת שאת יוצאת מוקדם ולא אוכלת שם. אני אלוף באוכל איטלקי" נשמע ירון מאוכזב "לא לא עוד לא אכלתי כלום, הרגע יצאתי ואני נכנסת לטרנטה" "מה זה הטרנטה?" "לצערי ולשמחתי זו המכונית שלי" "על ה לצערי ולשמחתי הזה אני אשמח עוד לדבר איתך הרבה רק רציתי לוודא שאת מגיעה ישר לצהריים ולשאול מה את מעדיפה" "אני אשמח לבוא לצהריים אבל אין עלי כלום, אולי רק אעבור בבית להחליף בגדים" "חבל על הזמן, אני כבר מתגעגע, למה את צריכה להחליף בגדים?" "טוב, טוב אני באה עכשיו" אמרה ורוניק בהתרגשות שלא הסתירה. "בואי אהובה, מהרגע שיצאת אני מחכה שתחזרי אלי" "גם אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך" התניעה את טרנטה לא מאמינה שהוציאה את המילים האלה מפיה. כשהגיעה לירון הזמן שוב עצר מלכת. "אתה בשלן נהדר ואני יודעת להעריך אוכל" הסתכלה ורוניק על ירון בעיניים בורקות. "ברור, את צרפתייה, מדהים שפגשתי אותך. את יודעת שהחלום שלי הוא לגור בפאריז אחרי השחרור" "פאריז היא אכן עיר נפלאה אבל אני מדרום צרפת מכפר קטן עם יקב גדול" "נשמע מפתה לא פחות" "אכן כן. לצערי ולשמחתי המקום ההוא בליבי תמיד" "עכשיו אשאל אותך מה שעומד לי על קצה הלשון כבר עשרות פעמים: למה כל דבר אצלך הוא גם לצערך וגם לשמחתך?" "תראה, ירון שלי" חיבקה ורוניק את מותניו של ירון המפנה את הכלים "כל חוויה שאנחנו עוברים נוגעת במנעד גדול של רגשות. כבני אדם שלמים ומודעים נראה לי נכון לגעת בכמה שיותר אמוציות, זה יוצר חוויה יותר חזקה"
"את צודקת מאוד אבל לי נראה שכשאפשר להתרכז יותר בשמחה ולוותר על העצב רק מרוויחים מזה"
ורוניק השתתקה וחייכה לעצמה, הוא כל כך מזכיר אותו. דמעות נצצו בעינייה.
החיים שלה ושל ירון עברו פאזה, התאהבות בצל איום, איום בצורת מבחנות, הזמנות לטיפולים ולרופאים מסוגים שונים. האיום מחזק את שיכרון האהבה. ורוניק התייחסה לכל פעם כאילו היא האחרונה, לירון זו הייתה התאהבות ראשונה. הרגשות המריאו לשחקים.
ברגעים הקרובים שלהם יחד היא סיפרה לו על ג'ורג'. לא הכבירה במילים. כשהייתה בגילו של ירון, לפני עשרים שנה, הכירה אותו. הוא היה האהבה הראשונה שלה. אז במיליה החברתי של הוריה היה מקובל שבנות מתחתנות מוקדם. כל חברותיה כבר היו נשואות, התחילו לצאת עם בחורים כבר בגיל ההתבגרות. היא הייתה ציפור משונה, לא הסכימה להתרועע עם בחורים סתם, רק אם תרגיש משהו. כולם כינו אותה 'רווקה זקנה'. כשהכירו ורוניק וג'ורג', כולם נשאו אליהם עיניים, הם היו זוג מוזיקאים יפהפה. כשהיו ביחד לא היה עולם מסביב.
ביום חתונתם, היו לו בחילות. חשבו ששתה יותר מידי. אח"כ הסתבר שיש לו סרטן. ירון לא שאל מאיזה סוג.
אחרי כמה חודשים מדהימים ונוראיים ג'ורג' נפטר והשאיר אותה עם לב שבור ורחם פצועה, ההפלה הייתה טבעית וכואבת.
דליה עברה לחיות בביתה של ורוניק ופינתה את הבית במושב לירון וורוניק.
ירון וורוניק המשיכו לחיות על התפר שבין מציאות לחלום כשנתיים.
תחת גשם זלעפות כשטמנו את גופתו של ירון ברגבים השותים חיבקה ורוניק את דליה ותוך כדי בכי תמרורים אמרה: "לשמחתי הרבה הייתה לי הזכות הגדולה להכיר את ירון".
בלילה כשהניקה ורוניק את אור, לפני שעצם את עיני התכלת שלו לחשה לאוזנו: "בעצם, חמוד שלי, גם לשמחתי וגם לצערי הכרתי את אבא שלך"
© כל הזכויות שמורות לטלי דויטשר שחר
