ה"חופש" הכי מעצבן בעולם הוא חופש מאולץ. על אחת כמה וכמה חופשה באמצע מלחמה. אל תגידו לי מבצע ואל תבלבלו את המוח, ממשלת ישראל והגדרותיה. 450 טילים ביממה על אזור מרוכז בדרום הארץ קוראים לזה מלחמה.
אין לי סטטיסטיקות ומספרים אבל המון המון נשים וגברים לא יצאו לעבוד היום ויושבים בבתים סתם ככה עם הילדים שלהם שלא הולכים לגנים ולבתי הספר. רבים כבר ממוטטים מעייפות של דאגה וחוסר אונים.
נשארים בבית, במרחב הממוגן (אלבום פרטי)
האזעקות הגיעו כבר לרחובות, וזה לא צחוק. אלה ימים של רולטה רוסית. מטחי טילים במסות מטורפות.
אני צריכה לקום לעבוד אין לי חשק.
עד שיזמתי עסק והכנתי סטודיו מתוק שיבואו אליו נשים ואעצב להן, עד שהכנתי את החצר שלנו להופעות, עוד פעם מצב שמרחיק מאיתנו פרנסה. אל תגידו העיקר שאת בריאה ושלמה זה לא נורמלי לחיות ככה.
זה לא מרחב מחיה נורמלי (אלבום פרטי)
בכל מלחמה שבה נסענו בעקבות הילדים ושהינו אצל משפחה או אצל חברים, היתה בשבילי סיוט. שום דבר חיצוני לא משמח בימים כאלה.
זה בסדר שיש אזורים במדינה שם החיים ממשיכים כרגיל ואין לי תלונות ושימשיך ככה.
אני אומר את זה במילים פשוטות. כאן בדרום החם רוצים שקט, לקום בבוקר לשלוח את הילדים/נכדים למוסדות החינוך וללכת לעבוד ולהביא פרנסה הביתה.
לחזור להיפגש עם המשפחה, לאכול ארוחת ערב יחד, להתקלח וללכת לישון שנת ישרים. זה הכל לרגע זה. מישהו כאן יכולים לספק את החלום הזה?
תודה לכל המאות שמזמינים אותנו. אני אישית לא זזה לשום מקום. מחכה לשמוע מה עם יהלי מישה והילדים.
קורה משהו מעניין הפעם! דווקא הקשרים יד ראשונה התעייפו מאיתנו וזה מצחיק אותי. במלחמות שהו אצלנו אנשים שבועות והם לא בפריים שלי עכשיו. תגידי מי החברים שלך ואגיד לך מי את!
עושה חישוב מסלול מחדש.
אירית דיגמי, מחשבת מסלול מחדש (צילום: מאירה גוראי רז)
