הרביעי בספטמבר
משמרת ערב/לילה כפולה כזאת כדי שלא להרוס למישהיא את הבילוי של חמישי בערב
לבד במשרד הקשר והמברקה של בסיס חיל הים באילת.
מגיעה הודעה בסיווג גבוה
מבצע התפקשש, חיילים מתים (12)
אתם בטח מכירים את זה כאסון השייטת.
הייתי בת 20, חיילת מתהוללת בבסיס חייל הים
הם היו באים לבקר אצלנו פעם בשנה להספנה – החבר'ה של השייטת,
כולם חטובים ובנויים לתלפיות
כול הבנות היו מתקשטות להן ורבות על תשומת ליבם.
ביידים רועדות אני מצלצלת וקוראת לקצין התורן שנשאר שבת,
איש חיל ים קשוח כמסמרים ומתוק כדבש
הוא בא אלי בעליצות למברקה ושואל אותי על מה הכבוד? את מנסה לסנג'ר אותי לעשות לך איזה טוסט?
הראתי לו את המכתב.
בשלב זה הוא כבר שם לב שאני רועדת
השפה שלו מתחילה לרעוד והעיניים מתמלאות דמעות בזמן שהוא הולך עם הפתק למרכז השליטה
"תזכרי – אסור לך לדבר על זה עם אף אחד בינתיים" – "כמובן".
תוך כמה שעות כולם כבר ידעו
כולם דיברו על זה
ליום אחד.
ואז חזרו לדבר על הנסיכה דיאנה שמתה כמה ימים לפני.
נרצחה או לא נרצחה
רומן או לא רומן.
כול כך כעסתי!
כעסתי בשביל המשפחות שלהם שאיבדו ילד מדהים, מוכשר, חכם – כזה שראוי לשייטת
כעסתי בשביל החברות שלהם שלעולם יחיו עם רוח רפאים ברקע
כעסתי בשביל הילדים שיחיו בלי אבא.
עמדתי בצומת דרכים בחשיבה שלי באותה נקודת זמן.
למה אנחנו עושים את זה?
זה שווה את זה?
אולי כול הכעס כלפינו הוא אשמתנו? אשמת "הכיבוש"?
אבל רגע, אביה של סבתי נרצח הרבה לפני הכרזת המדינה על ידיי פורעים ערביים ביפו
ומצד שני גם אנחנו הרגנו רבים מהם
ומצד שלישי, מה זאת אומרת המדינה שלהם, מעולם לא הייתה פה מדינה פלסטינאית – הפלסטינאים היו תחת כיבוש ירדני מאז ומעולם.
ועוד, ועוד, ועוד צדדים.
אגיד לכם כך
אני לא מאמינה ב למות על קידוש השם,
ואני לא מאמינה שאנחנו קדושים.
אני כן יודעת את הדברים הבאים
דבר ראשון – לפני שאני יהודיה, או אדם טוב, או מבינה ורוצה לרדוף צדק – אני ישראלית, ועד כמה שהרעיון שהילד שלי ילך לצבא ואולי לא יחזור מפחיד אותי – זו המדינה שלי.
דבר שני- אני מבינה את הערבים, אולי אם הייתי במקומם הייתי עושה כמוהם – אני לא. אני חלק מהישות הישראלית, אני חלק ממשפחת ורדי ועוד כמה משפחות – חלק בדם, חלק בקשרי נישואין וחלק בחברות ואהבה של שנים. ובשביל כול אחת מהמשפחות האלו הייתי עושה כול מה שהייתי צריכה על מנת להגן ולשמור עליהם ועל בתיהם מכול תוקף בין אם זה חוקי, מוסרי או כול דבר אחר.
דבר שלישי – אני לא דתיה, אני לא מאמינה בדרך בה הרבנים מפרשים את התורה, את היקום ואת אלוהים. אני יהודיה חילונית ישראלית על כול המשתמע מכך. אני אוהבת את אלוהים והוא אוהב אותי. הוא אבינו שבשמיים והוא לא ישנא אותי וישלח אותי לגיהנום בשל מה שאני אוכלת או לא אוכלת, והוא בטח שלא צריך את התודה שלי 3 פעמים ביום. גם כאשר אני מודה לו אני עושה זאת בשביל עצמי כדי לזכור מה הם הדברים הטובים שבחיי.
והוא בטח ובטח שלא נתן לחיילים האלו, לילדים המדהימים האלו למות בשל איזה חטא כזה או אחר. הם מתו כי הם בחרו להיות המגינים שלנו. הם בחרו מתוך ידיעה והבנה לשים את העתיד והאושר שלהם על הקו על מנת להגן על המשפחה שלהם – עלינו!
אז תחשבו עליהם הלילה, קבלו את האהבה שלהם ותנו להם את שלכם.
כי כשאומרים שבמותם ציוו לנו חיים – זה לא משפט יפה.
תסתכלו על הילד שלכם, על בן/בת הזוג, על הבית היפה שלכם.
זה הכול בזכותם.