אני חושבת שזה המשפט שיחבר בינני לסבתי מאז ומעולם
למרות כול השטויות שעשיתי בחיי
השינויים, לפעמים נכונים יותר ולפעמים פחות
תמיד עבדתי
ובין אם אהבתי או שנאתי את אותה עבודה
תמיד עשיתי אותה בצורה הכי טובה – שתכבד את בעליה.
ואני יושבת הבוקר, סביבות שש, תוהה בדבר זה או אחר
סתם על ספסל בבן יהודה
בטרנינג של לילה
ואיזו פטיסרי צרפתית מתחילה לפתוח את דלתותיה.
ואני באה להכנס, והבעלים , הצרפתי למשעי מגרש אותי החוצה
ואני ניזכרת בסיפורים של סבתי
על סבי שברח מגרמניה בליל הבדולח ובגיל 9 היה מטאטא מאפיות בשביל לעזור לפרנסת המשפחה.
לא הרבה אני חושבת על הילד ההוא
מאיפה הוא מצא את הרצון ואת הכוח
לא הכרתי אותו
הוא מת כשהייתי בת 3 חודשים
בעולם ה"אני" שבו אנו חיים
אותו הילד שנתלש מסביבתו מצא את הכוח הפנימי להיות יעיל
ליצור
בית, משפחה, מפעל חיים
הדור שלנו יודע מה זה בכלל?
הבן של הפטיסרי מגיע, ועוזר לו להכין את הדברים
מביט בי במבט מתנצל וממשיך לעבוד
ופתאום הם משפחה
משפחה עם פיטסרי קטן בבן יהודה
שמעולם לא טעמתי ממנו ואני לא יודעת אם הוא טוב או רע, ולרגע אני מקנאה בהם.
על זה שהם עובדים צד בצד ביחד, רבים על שטויות ויוצרים עולם ביחד
רובנו המכריע
לא יוצר כלום
מוכר
מתחזק שירותים
אני מקנאה באלו שיוצרים יש מאין
בן אם זה יותר טוב או פחות
טעים כול כך או.. ככה ככה..
העולם כיום כול כך עסוק בלתחזק את עצמו שיצירה היא לא חלק מאיתנו
אני חושבת שאולי בגלל זה אני אוהבת את העבודה שלי
שם עדיין יוצרים..קצת.
אז אני יושבת על הספסל בבן יהודה וחושבת על סבי, ילד תשע שנתלש ממקום מגוריו
על סבתי החזקה, שלא היה לה מושג איך משלמים חשבון אבל ידעה להיות מעורבת בחיי כולנו ותמיד לתת יד ותמיכה
על אימי, שלמרות שלא תמיד מסכימה איתי, אני מאמינה בה מספיק כדי להקשיב ונותנת לעצמי את החופש לעשות טעויות כי אני יודעת שתמיד יש לי גב (תודה אמא!!!)
ואני מקווה , שיום אחת אני אעשה משהו מספיק נכון, כדי שבני או בנותי יסתכלו מאיפה באו ויהיו גאים כמו שאני עכשיו
על ספסל בבן יהודה
בשש לפנות בוקר
סתם עוד בוקר של יום אחד..