כולם מספרים תמיד על שגרת הכתיבה שלהם: אחת כותבת 500 מילים ביום, שני הצטרף לאתגר כתיבה כזה או אחר, ושלישית משכימה קום ב- 6:00 בבוקר כדי להספיק לכתוב. אני – יש לי שגרה מסוגים אחרים – שגרת עבודה, שגרת טיפול בכל סוגי המשברים שבני (שלומד בחינוך מיחד) מייצר – ויש הרבה כאלה, והכי חשוב – שגרת להוריק מקנאה בכל אלה שיש להם שגרת כתיבה!
אז לצורך שבירת שגרת האין-שגרה – החלטנו, חברה טובה שגם היא כותבת וסובלת מאותה בעיה ואני – לצאת לשלושה ימי כתיבה בדרום הארץ. להתנתק מכל טרדות היומיום, להתבשם מהנופים המדבריים הפראיים ולהתמסר למלאכת הכתיבה.
היה קצת קשה למצוא תאריכים שיתאימו לשתינו אבל לבסוף עשינו זאת – ארזנו את עצמנו, את שתי הכלבות שיש לנו ויצאנו לדרך.
אודה שלקח לנו יום שלם להתארגן, להתאפס על עצמנו, לארגן את מקומות הישיבה, הרשימות והמחשבים, להיכנס שוב לעובי הספר – כל אחת של עצמה – להתייעץ, להתפקס ולהחליט מה כל אחת רוצה לכתוב.
אבל בסוף הלא יאומן קרה והתחלנו לכתוב. וכך – בין הליכות עם הכלבות, הכנת ארוחות שונות, דפיקת ראש מטפורית ולא כל-כך מטפורית בשולחן כל כמה שורות או פסקאות, ניתן היה גם לחזות בנו כותבות. ממש כותבות. שתינו התקדמנו בספרים שלנו וזה היה לא פחות ממדהים. וגם קבענו לעשות את זה שוב בקרוב כדי לנצל את המומנטום.
אז תשמעו – אם אתם כותבים ויש לכם אפשרות לצאת לצימר – אפילו פושטי – לשכור חדר במקום מרוחק כלשהו מהבית, או לנטוע אוהל באמצע שום מקום – לכו על זה. אחרי שניסיתי – זה מומלץ וממש מקדם.