עובר זמן אבל בסוף זה שוקע, בהתחלה הכל חדש נראה בסדר גם מסתכלים על זה כזה מרחוק. עם הזמן מבינים את העוני את הקושי את דרך החיים ואז זה מתחיל לגעת, לגעת באמת. הילדים רוצים מגע ואני נותנת וכל פעם שאני מסתכלת על הדברים מבחוץ נצבט לי הלב. איך אני אעזוב הם יישארו כאן, קצת לא הוגן כל הסיפור הזה לבוא ולתת להם את התחושה שיש משהו אחר רחוק וכנראה גם טוב יותר, הם נקשרים נותנים מעצמם ואז ללכת. הלב מתחיל להרגיש חלק מכל הדבר הזה שהולך כאן.
נסענו לכנסיה היום, בדרך כלל הם הולכים כאן קרוב אך הפעם בחרו ללכת לכנסיה רחוקה יותר. היה צריך לקחת קנו, הילדים התקלחו אתמול בערב כהכנה לזה (פעם ראשונה מאז שאני כאן) התלבשו יפה ויצאנו. הנבחרת כללה את המורה שלהם, שני בניה של האם שעוזרים כאן ובן דוד נוסף שחי כאן לעת עתה. רק להגיע לסירה זה סיפור כי הכל כאן מאוד הררי ואחכ העליה לכנסיה, ממש טרק. כמעט שעה של טיפוס, אני עוד עם נעלי הליכה, הם בנעליים פשוטות והאחות בכלל בנעלי עקב מוזהבים. חם מאוד בצהריים, בכל זאת קו המשווה, אם אין עננים זה חם מאוד. בכנסיה הצגנו עצמנו ואת בית הספר, והילדים הרימו הצגת תכלית ושרו. איזה אוירה מחשמלת בכנסייה ממש כמו שרואים בסרטים, המון שירה וריקודים והכומר נותן דרשה. נושא היום גינוי הכנסיה נישואים חד מיניים או כל קשר מיני בין שני אנשים מאותו המין, גם כאן זו לא דרכו של האל.
דווקא במקומות הקטנים האלה בכפרים שאין לאנשים יותר מידי אפשר לראות את חשיבות הכנסיה או הדת, כולם התלבשו יפה, יצאו מהבית פגשו את חברי הכנסיה שרו ורקדו, ממש אווירה מחשמלת.
בדרך חזור קוויני שמה עלי ראש ואני התחלתי לבכות. איזה ילדה מדהימה, אם רק היתה נולדת לנסיבות אחרות.
.
