מתחילה לארוז ולסדר את הדברים. אפילו הספקתי להיות אצל הרופאה ולקבל כדורים למלריה ואנטיביוטיקות למיניהן.
על השידה בחדר התחיל המערום להצטבר, קצת בגדים, כובע, גרביים ונעלי הליכה.
משהו מתרחש כשמתכננים נסיעה כזאת, כאילו איזה שהוא צורך לפתור את כל הדברים שלא הספקתי לטפל בהם עד עכשיו. כבר חצי שנה שאני לא רואה כל כך טוב… גיל וכאלה, פתאום הייתי חייבת ללכת לבדיקת ראיה ולטפל במשקפיים. רופאים לכל הדברים הנוספים שהזנחתי בזמן האחרון ובעיקר דברים של הילדים. כאילו פתאום יש זמן או דרייב לעשות את כל מה שלא התפניתי אליו עד היום. קצת עצוב שחושבים על זה.
בכלל יש איזה תחושה מעורבת של עצב מהול בכל התהליך הזה, כבר קצת יותר קשה לי לקום בבוקר לאימון ובא לי להיות במיטה קצת יותר זמן. וכל פעם שהילדים עוברים לידי יש לי צורך לגעת למשש ולאהוב. גם התהיות מהם התחילו: איך נסתדר? זה הרבה זמן? נתגעגע! כן אז נתגעגע וכן זה הרבה זמן וכן מתחיל כבר להיות קצת קשה על המחשבה בלי המשפחה בחגים. חבר טוב אמר לי אתמול שזה כייף להתגעגע, זה לא שנפרדים לחודשים אלא רק מעט מתרחקים מרגישים את בתחושה הנפלאה הזאת של מדגדג קצת בלב ובגוף ואז חוזרים. יש בזה משהו, שצריך טיפה להתרחק כדי להרגיש כמה צריך באמת. מן הרגשה שכדאי להתענג עליה.
לא יודעת איך יהיה, אני מאלה שעושים ניתוקים כשהם רחוקים, ומתגעגעת לאנשים כשהם לידי כשאני מרגישה אותם.
סידורים אחרונים לפני הנסיעה, חיבוקים נישוקים ומחשבות בלב.