בהמשך לפוסט הקודם, אז אמנם החיים ממשיכים, אך ההרגשה שונה, כי ברגע שהצהרנו על כוונתנו לנסוע לטיול של שנה בארה"ב ואף הצבנו לנו תאריך (משוער) שזה ינואר 2020, אז כל ההתנהלות שלי מתחילה להתכוונן ליעד הזה. המחשבות שלי עדיין לא "שם" בארה"ב , אלא פה, בארץ. אני רוצה "לסגור את כל הפינות" – שזה אומר לדאוג לכל הדברים שאני תמיד עושה בעצמי , ולקשרים שלי עם הילדים שלי בעיקר, ולהתנהלות עם א, הבן הצעיר, שעדיין זקוק לעזרתי בתחומים שונים, ולעשות את כל הצעדים כדי לאפשר לעצמי לנסוע בלב שקט וללא דאגות.
מנסיון בטיול לנורבגיה, שהיה טיול של חודש וחצי, מאד מאד חשובה לי שלוות הנפש ויכולת ההתנתקות כדי ליהנות באמת באמת. לחוות את ההווה ולא לחשוב על מה שהשארתי מאחור. לדעת שהכל שם בבית מתנהל כשורה ולהיות מסוגלת לשחרר…..
אז אחד מהדברים שאני עושה בימים אלה הוא, קיום שיחות עם א על הנסיעה שלנו ועל ההתקדמות שלו לקראת יכולת התנהלות עצמאית ממש.
כמובן שנדבר עם כמה אנשי קשר אשר יוכלו לעזור לו במצבים שונים כמו פתרון בעיות (טכניות) וקשרים עם משפחה כדי שלא ירגיש לבד….
והדבר השני הוא טיפול בעניינים "רפואיים" כאלה ואחרים כדי לצאת מהארץ במצב "תקין" פיזי ונפשי….
בזמן שאני מתעסקת לי בעניינים האלה, אילן שלי ,ראשו וליבו כבר נמצאים בארה"ב….והוא יושב וקורא באינטרנט, בודק מחירי מכוניות וקראוונים, מסלולים של טיול….ונהנה מלפנטז על הטיול.
ככה זה ששני אנשים הם כל כך שונים זה מזו.
אבל בתכלס, אילן הוא "המוח" וגם "המבצע" , והוא זה שאפשר לסמוך עליו שהכל יתנהל כמו שצריך ושידאג להכל, וזה מאפשר לי , אחר כך, בטיול, פשוט להתרווח ולהנות….כמובן שאני לא מעופפת לגמרי, אני "זורמת" איתו ונותנת יד איפה שצריך. אבל לפני כן אני חייבת לדעת שהשארתי הכל מאחורי כמו שצריך ושום דבר לא "יתפרק" בעודי נוסעת לי לטיול הגדול , זה שלא עשינו אחרי הצבא….
אז עד הפוסט הבא, להתראות….