יום ששי בצהרים אני יוצאת מההצגה המחברת הגדולה מחזה שכתבה עינת ברנובסקי על פי ספרה של אגוטה כריסטוף בבימוי: עירד רובינשטיין, בהרגשה שההצגה אמנם הסתיימה אבל המאגר של השאלות לחשיבה מבעבע כמו שכתבתי בסטטוס שלי בפייסבוק כשההצגה הסתיימה: הרבה סירות מתרוצצות באוקינוס המחשבות
מדובר בהצגה לא קלה שהמסרים מועברים בה באופן יצירתי ומפתיע.
התקופה מלחמת העולם השנייה. משפחה עירונית מחליטה לשלוח את בניה התאומים מהעיר המופגזת לגור עם סבתם מתגוררת בעירה קטנה. התאומים חווים מפגש עם עולם זר ומנוכר במפגש שלהם עם סבתא שלא הכירו ובמפגשים עם אנשי העיירה. על מנת לשרוד הם מאמנים את עצמם לשינוי גוף ונפש .
ההצגה נוגעת בנושאים רבים הנוגעים לכולנו ומציפה שאלות לגבי רציה חברתית, יצרים בסיסיים, מחיקת רגשות ,התעללות, הישרדות, סבל, פרופורציות,
אטימות – עולם כמנהגו נוהג למרות מה שקורה מסביב, מסיכות ומה שמסתתר מאחוריהן, חילופי תפקידים אב ובן, דמיון ומציאות בהתמודדות עם אובדן….
לא אפרט כדי שתחוו בעצמכם אבל בלי משפט אחד חזק אי אפשר אז משפט שנאמר על ידי התאומים: 'אנחנו עושים את זה כדי להתרגל לסבל '
כל כך הרבה יש בשבעת המילים האלה יש כאן: החלטה, פעולה, השלמה, הישרדות, מודעות……אימון עצמי … וכל אלה מעוררים שאלות ם לגבי התקופה וגם לגבי כל אחד מאיתנו איפה אנו מאמנים את עצמינו ולמה? מתי רואים את התמונה הגדולה ומתי את הרגע? עד כמה אנחנו רגישים למה שקורה מסביב ? ……
העלילה מוצגת באופן מרתק המשחק סוחף, התפאורה מעניינת ומיוחדת.
השחקנים בוגרי הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין שאומצו על ידי תיאטרון גשר.
אני הרגשתי שנשאבתי לתוך המחזה למשך שעתיים וחצי מינוס הפסקה קצרה.
אחת ההצגות היותר טובות שראיתי, לא לפספס!!!
שלכם ובשבילכם,
נירה