איך אני מתנגת כשאין לי שליטה? כשאני נעלצת להתמסר למה שקורה איתי.
רציתי לרפא את עצמי. אני יודעת שזה אפשרי. ראיתי במו עיניי כל כך הרבה ריפויים ניסיים מתרחשים.
ויש פה מקום לשחרר. עשיתי כל מה שיכלתי (נראה לי!) ועכשיו אני נותנת למציאות להמשיך מכאן.
להצליח להתמסר למה שיש. למה שכבר קורה. בסקרנות.
אנ סקרנית.
מעניין אותי לעקוב אחרי התגובות שלי , אחרי התהליך שלי. אני מתבוננת בעניין על עצמי ומה שקורה איתי ועם הסובבים אותי
האמת? הזמן הזה של השבועיים האחרונים מאז שגיליתי על הסרטן היה זמן ממש ממש טוב.
אני הגעתי לתהומות רגשיות היסטריות עם עצמי, זה כן. אבל רוב הזמן? הייתי במצב רוח מדהים! מעמיקה עוד ועוד! מתחברת לבריאה, לכל מה שישנו! מוקפת באנשים מדהימים שתומכים בי! אני בחיים לא הרגשתי כל כך קרוב לבריאה כמו בשבועיים האחרונים. עם לב כל כך פתוח. זה תהליך כל כך מרגש!
ואני מבינה שהוא לא נגמר. שהוא עוד ממשיך.
למרות שמאד רציתי שהוא יגמר
אבל אני מבינה עכשיו את הכוונה של להיות "צינור". אנחנו עושים מה שאפשר הכי טוב בעיננו. והמציאות מתרחשת. וזה מה שקורה.
ועכשיו יש לי שיעור בהתמסרות
כמשהו יוצא מכלל שליטה
אני חושבת הרבה למה אנשים מפחדים מסרטן.
צחקתי על זה באחד מהפוסטים שלי כשכתבתי שסרטן זה כמו וולדמרוט, אסור לומר את שמו. אנשים אומרים "המחלה".
והינה מחשבה:
סרטן זה תאים בגוף שיוצאים מכלל שליטה.
הדבר שהכי מפחיד את כל בני האדם זה כשדברים יוצאים מכלל שליטה. אם להסתכל על זה מהצד זה משעשע כמובן, מפני שדברים כל הזמן יוצאים מכלל שליטה. אנחנו לא שולטים בהכל, ובכל זאת הרצון לשלוט בכל מה שקורה הוא רצון ענק שמלווה אותנו בכל צעד וצעד בחיים.
חתונה היא סוג של ביטוי של הצורך שלנו לסדר את החיים ככה שתהיה בהם כמה שיותר וודאות. אנחנו צריכים לדעת איפה אנחנו גרים ואם המקום מגורים שלנו משתנה, רוב האנשים מרגישים אי נוחות לארוך זמן עד שהופכים את הבית החדש לשלהם.
כשיש מחלה כלשהי החיים יוצאים מכלל שליטה, אלא אם מדובר במחלה שיודעים מה לעשות איתה. למשל, שפעת פשוטה לא מוציאה מאזור הנוחות מפני שהיא מוכרת ואנחנו יודעים מה לעשות איתה. לאומת זאת, הקורונה שפקדה אותנו הוציאה את כולנו מאזור הנוחות והכניסה לאזור הפניקה, מפני שהיא ביטאה חוסר שליטה. אין שליטה על ההתפשטות שלה ולא יודעים איך לטפל בה.
כשגילו לי את הסרטן הכל היה מאד מפחיד כי לא ידענו מה יהיה.
היום הכי רגוע עבורי ועובר כל משפחתי מאז שכל העניין התגלה, היה כשהתחלתי את הכימו. ידענו שיש עוד כך וכך זמן, ידענו מה צפוי לנו והכל היה מאד ברור. זה פעם ראשנה שהכל היה מאד מאד ברור. כל התוצאות של כל הביופסיות הגיעו והתחלנו את הטיפול הסופי.
הכל תחת קונטרול. וזה מרגיע.