"דמייני שאת שלוש שנים בבית…" היא מנסה להוביל אותי לנתיב הנגדי, שבו כולם נוסעים בשקט, בביטחון ושלווה, ובלי למהר לשום מקום.
צחקקתי קצת בהיסטריה. "למה את צוחקת?" היא שואלת אותי.
"כי זה לא הגיוני וזה לא יקרה, לי בכל אופן!"
"ממה את כל כך פוחדת?"
"כל הפוטנציאל, כל הכישרון, הרכבת תמשיך בלעדיי." אני נאנחת.
חוץ מזה, כבר מלכדתי את עצמי, הודעתי לכולם מראש מתי אני חוזרת. אין אופציה אחרת.
גם אין לי אומץ, אני אחת כזו שהולכת בתלם, רצה במסלול ידוע מראש, נאחזת במה שמוכר לי היטב ומרגיש לי מוגן ובטוח.
ראיינתי מלא מטפלות עבור בני הקטן בן החמישה חודשים, שאוטוטו זוחל, מתיישב ואוכל, ממש בוגר.
מבין כולן, פרלה הכי נראתה לי, כזאת "סבתאית" ובעלת ניסיון. אפילו הגיעה פעמיים, נתנה המלצות, ומחכה לתשובה. עבר כבר חודש, ואין לי תשובה.
הראש מתפוצץ לי, יש שם מן קול פנימי שלא מרפה ורק קודח כל הזמן. גידלתי כבר שלושה ילדים, לעזאזל, הפעם קשה לי להחליט. מחפשת סימנים בכל דבר, שמשהו יקרה, איזו בשורה, הארה.
"את השביל הקודם את מכירה היטב, אף אחד לא ייקח זאת ממך. המתנת וחיכית, והנה זה בא, בלי התראה מוקדמת, בלי להתחשב בכלום, יש לו רצון משלו והוא נושך ובועט וצועק שתתייחסי אליו".
את המחשבות של מה יגידו עליי, אני מדחיקה כרגע, זה כבר יותר מידי להתעסק עכשיו, ושוב מתחיל כאב הראש לפלח את דרכו.
"אל תפחדי" היא אומרת.
צמד המילים הזה חקוק היטב בראשי, שתי המילים האחרונות בהחלט שאבי לחש לי באוזן כשביקש שארים לו את מסכת החמצן ואשק לו במצח. רגע לפני שצרח שהוא רוצה למות. ואני רצה כמו אחוזת אמוק במסדרונות, מתחננת לעוד מורפיום, שירדים אותו לקצת, שיישן קצת, שיהיה רגוע קצת. האחות במשמרת גוערת בי, שאני בהריון ושלא אהיה היסטרית. אבל לא הבנתי למה הוא מתכוון, לא הספקתי לשאול אותו יותר, ומי בכלל הרשה לו לעזוב אותי ככה באמצע המשפט…
מתנדנדת על הערסל הכחול בגינה, מתבוננת בצבעוניות שמולי, מרימה רגל על רגל וחוזרת לספר שחיכה לי בסבלנות, כמו הרבה ספרים אחרים שחיכו לי בשקט, עשר שנים תמימות. מסניפה את הריח הנפלא הזה של תלתלי הזהב של בני שראשו מונח עלי בשקט, ויודעת שרק אמצמץ ותיכף כל זה ייעלם. רק הדבורים והפרפרים ימשיכו לבוא הנה. העננה חזרה לרחף מעליי, היא מעצבנת ויודעת מתי להגיע.
בוחרת בהליכה מהירה, להתיש את הגוף. מתנשפת עליתי לגבעה שלי, שרק אני וההוא בטרקטור הכתום, שחובש כובע צמר שחור גם כשחם, מכירים כל כך טוב. אנחנו נפגשים פה כל בוקר, ואין לי מושג איך קוראים לו. אולי בפעם הבאה אהנהן לו שלום כזה עם הראש.
היום כבשו לי את הגבעה. מלא אנשים, צעירים ומבוגרים השתלטו לי על השקט. מגלה שיש פה טקס סיום חשוב, של מכללה חשובה לא פחות, שמכשירה עורכי דין חשובים לצאת לעולם, להצליח, להצטיין, להסתער קדימה!! אני נעמדת בין כל הקהל הזה, לא יודעת אם להישאר או ללכת, ופתאום בוקע מהרמקולים שיר שלא שמעתי מזמן. כולם נעמדים ומוחאים כפיים לצלילי "משהו חדש מתחיל אצלי עכשיו", ורק אני ממשיכה לשבת על הדשא, מסתתרת בין כולם ובוכה.
"דמייני שאת שלוש שנים בבית, הילדים הלכו לבית הספר ולגן ואת בבית". אני בקושי נושמת, זה סרט, והוא לא שלי. "מה את מרגישה?" היא שואלת. "אני מסדרת, מנקה, אולי מבשלת…"
"מה את מרגישה?" היא שוב מקשה. אני עוצמת עיניים "אני יושבת בסלון, עטופה בשמיכה דקה, מסתכלת מסביבי", לרגע אחד הראש והלב פועמים יחד, לרגע קט הכל בהיר וברור ושקט ושלם, וברגע זה ממש, אני בטוחה בעצמי כפי שלא הייתי מעולם.
